ב.ל.א.נ. מסחר בע"מ נ' ליטבק

החלטה

רקע

1.בפני שתי תביעות שטריות, שהדיון בהן התנהל במשותף, הגם שלא אוחד באופן רשמי. בתיק ת"ט 32439-09-12 הוגש לביצוע שיק ע"ס 9,000 ₪ (תיק הוצל"פ מס' 1711177126), משוך ע"י אחד, ויטלי לשין (להלן – "לשין"), לפקודת המשיבה, כשהמבקש חתום על גב השיק כערב לפרעונו (להלן – "התיק הקטן" ו"השיק הקטן", בהתאמה); ובתיק ת"ט 16248-10-12 הוגש לביצוע שיק ע"ס 120,000 ₪ (תיק הוצל"פ מס' 1713109121) משוך על ידי המבקש לפקודת אחד, אנטולי טומצ'נסקי (להלן – "טומצ'נסקי"), ומוסב לטובת המשיבה, כשאחר, ארתור מסרופיאן (להלן – "מסרופיאן") חתום על גב השיק כערב לפרעונו (להלן – "התיק הגדול" ו"השיק הגדול", בהתאמה).

2.התיק הקטן נפתח נגד לשין ונגד המבקש, והתיק הגדול נגד המבקש ונגד מסרופיאן. המבקש הגיש התנגדות בכל אחד מהתיקים, וכן – עוד קודם לדיון בהתנגדויות – בקשה למחיקה על הסף של התביעה השטרית נגדו. על בקשה זו הוגשה תגובה, ותשובה לתגובה. בדיון שהתקיים נחקר המבקש והצדדים סיכמו טענותיהם.

הטענות

3.בתצהיר התומך בהתנגדויות, מגולל המבקש סיפור דברים זה: ביוני-יולי 2010 התקשר בעסקה לרכישת זכויות בעסק על חוף הים בבת-ים, ונזקק להלוואה חוץ בנקאית בסך 60,000 ₪. הוא הופנה על ידי מכרים לאדם בשם מקסים רוזנפלד (להלן – "רוזנפלד"), אשר פעל ביחד עם שנים נוספים, טומצ'נסקי הנזכר לעיל וכן מר בוריס לוין (להלן – "לוין"). הוסכם על העמדת הלוואה בסכום הנדרש, בריבית של 100% לשנה, ולפיכך ניתן השיק הגדול כביטחון. סכום ההלוואה ניתן במזומן בחודש אוגוסט של אותה שנה. בכל אחד משלושת החודשים ספטמבר-נובמבר של אותה שנה שילם המבקש לרוזנפלד 20,000 ₪ ע"ח החזר אותה הלוואה. ביום 12.12.10, עקב תנאי מזג אויר חריגים, נהרס בית העסק עד היסוד. המבקש נאלץ למכור את העסק, אלא שקיבל עליו תמורה מופחתת, מחמת שרוכשיו היו עבריינים. הוא פנה לרוזנפלד בבקשה להקלה בתנאי ההחזר, אך סורב, למעט כך, שרוזנפלד הסכים שיתרת החוב, בסך 60,000 ₪, תיפרס לאורך שנה. במהלך תקופה זו שילם המבקש 51,000 ₪ במזומן, מתוכם סך 14,000 ₪ במעמד מסירת השיק הקטן שהיה אמור להביא לסילוק החוב כולו. במעמד זה ביקש את השיק הגדול בחזרה, אך סורב. בידי המבקש אסמכתאות חלקיות לטענותיו, ובין היתר הוא אוחז במסמך בחתימת רוזנפלד, לפיו מאשר רוזנפלד קבלת 14,000 ₪ במזומן, ביחד עם שיק ע"ס 9,000 ₪ לזמ"פ 26.5.12, על חשבון החוב על פי השיק הגדול. השיק הקטן אמנם חולל, אך למבקש לא היתה ידיעה על כך, באשר היה ערב, ולא קיבל דרישה בעניין.

4.נוסף על הסיפור האמור, מוסיף המבקש וטוען בתצהירו כדלקמן: עסקת היסוד היא של הלוואה חוץ בנקאית; על המשיבה לא שמע עד שנודע לו אודות פתיחת התיקים, ועתה מתברר לו, כי בעלי מניותיה הוא אותו לוין, שפעל ביחד עם רוזנפלד וטומצ'נסקי; לפיכך מדובר בשרשרת היסבים שנועדה ליוצר רושם פיקטיבי של צדדים רחוקים, שעה שלמעשה מדובר בצדדים שכולם קרובים אצל עסקת היסוד; ובקשר לכך, כי בין המשיבה לבין המבקש במישרין לא ניתנה כל תמורה. המבקש מפנה את תשומת הלב לכך, שבין כל הגורמים בשרשרת השטרית, נמנעה המשיבה מלתבוע את טומצ'נסקי, שהוא הנפרע על פי השיק הגדול, והסב אותו לטובתה. המבקש אף טוען טענות של תרמית וקנוניה, באופן זה: לשיטתו, מאחר שהשיק הגדול היה לבטחון בלבד, ועם פרעון השיק הקטן היו הם חייבים להחזיר למבקש את השיק הגדול, הפקידה המשיבה או מי מטעמה את השיק הגדול קודם להפקדת השיק הקטן, כדי לנצל את העובדה שעל גבי השיק הגדול לא נכתב "לבטחון", מתוך מטרה ליצור חוב חדש למראית עין.

5.מעל כל אלה, טוען המבקש, הן בהתנגדות והן בבקשתו לסילוק על הסף, כי שני השיקים ממילא נולדו מעיסקת הלוואה חוץ-בנקאית, שהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל עליה, אלא שהמלווה הפר את הוראות החוק, ובמיוחד את חובת הגילוי, ואף התיקים עצמם נפתחו תוך הפרת הוראות החוק בעניין זה.

6.זאת ועוד, מאחר שהמשיבה (וכן יתר הגורמים) עוסקים במתן הלוואות, הרי שלגבי השיק הקטן המבקש הוא גם ערב מוגן, כהגדרתו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ולפיכך הוא פטור מערבותו על פי הוראות שונות של אותו חוק, כפי שפורט בהתנגדות.

7.כאמור, על הבקשה לסילוק על הסף הגישה המשיבה תגובה, ובה טענה, כי אף לא אחת מטענות המבקש אמורה להוביל למחיקת התביעה על הסף, באשר למעט בודדות מהן, כולן נשענות על טענות ההגנה, ואינן בגדר טענות סף, ואילו הבודדות (שאף לא נדרשתי לפירוטן למעלה) חסרות יסוד. על כך הגיב המבקש וטען, כי הטענות הנוגעות לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות הן טענות סף. המבקש מפנה לפס"ד שצרף לתגובתו, אולם כבר עתה אומר כי אין הנדון דומה לראיה, שכן ניכר מאותו פסק-דין (הגם שהדברים לא נכתבו במפורש), כי הוא ניתן בתביעה שניתנה בה כבר רשות להתגונן (או שמלכתחילה הוגשה שלא לפי סדר דין מקוצר).

8.בדיון שהתקיים בפני, נחקר המבקש על תצהירו. בתום החקירה, הודיעה המשיבה כי היא מותירה את שאלת הרשות להתגונן לשיקול דעת בית המשפט, אולם חזרה על טענתה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. המבקש, מנגד, הודיע כי הוא עומד על טענתו כי יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף, בין היתר מחמת העדר תגובה עניינית לכך.

דיון והכרעה

9.לא מצאתי פסיקה, והצדדים לא הפנו אותי לפסיקה כזו, שתדון במתח שבין הליכי הסף השונים: לאמור: מחד, תביעה המוגשת לפי סדר דין מקוצר שוללת מהנתבע את הזכות האוטומטית להתנגד, ועליו לחצות את הסף הנדרש כדי שיתאפשר לו להתגונן בפני התביעה. מאידך, ומנגד, פעמים שתביעה אינה עומדת בדרישות סף, ועל כן ניתן לסלקה על הסף, בין במחיקה ובין בדחייה, על פי רוב בלא להידרש לטענות ההגנה. הצד השווה לשני אלה הוא, שאחד הצדדים עשוי לצאת כשידיו על ראשו, בלא שטענותיו נבחנו לגופן לאחר שמיעת ראיות. ברם, נשאלת השאלה מהו סדר הקדימות בדיון: דהיינו: במקרה של טענת סף המועלית נגד תביעה שהוגשה לפי סדר דין מקוצר והוגשה אף בקשת רשות להתגונן – האם יש לראות את הנתבע כמי שטרם חצה את הסף הנדרש לשם שמיעתו בתיק, ולפיכך יש לבחון אם בכלל יש לתת רשות להתגונן, ורק לאחר מכן לבחון את טענות הסף שהוא מעלה נגד התביעה, או שמא יש לראות את טענות הסף כעשויות לחסוך את הצורך ברשות להתגונן מדעיקרא?

10.לטעמי, הגיון הדברים נוטה לכיוון הבחנה בין שני סוגים שונים של עילות סילוק על הסף: הסוג הראשון הוא זה שניתן להכרעה – ונכון שיוכרע – על יסוד עיון בכתב התביעה (כגון: העדר עילה או העדר יריבות), והסוג השני הוא זה הטעון בירור עובדתי, ולו מצומצם (כגון: התיישנות ומעשה בית דין). נראה, מחמת הרציונל שמאחורי ההבחנה האמורה, שטענות מהסוג הראשון ראוי שתידונה גם קודם לשקילת הרשות להתגונן, שכן אם אין עילה (למשל), מה טעם יש בקבלת רשות להתגונן מפני התביעה? מאידך, הטענות הדורשות בירור עובדתי ראוי להן שתיבחנה לאחר שהנתבע הצדיק את הבאתו בשערי בית המשפט, במובן זה של הפיכת התביעה לתביעה שיש לבררה בדרך הרגילה, לאמור: אחרי מתן רשות להתגונן.

11.מכאן נובע, כי את הבקשה לסילוק על הסף מחמת שהתביעה אינה עונה על דרישות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות יש לבחון רק לאחר שתינתן למבקש רשות להתגונן.

12.לעניין רשות זו, המשיבה, כאמור, הותירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט, ולא הציגה טיעונים בעד או נגד. כשלעצמי, אני סבור כי גרסת המבקש מעוררת תהיות רבות, בכל הנוגע לתנאי ההלוואה, והתפקיד ששיחק כל אחד מהגורמים שמנה בסיפורו, ואלה לא זכו למענה משביע רצון לאחר חקירתו, כאשר גם שם הסתבך בסתירות פנימיות ובשינויי גרסה.

13.ברם, לא ניתן לומר כי גרסתו קרסה לחלוטין עד שלא נותר ממנה דבר, ועדיין בפנינו טענות כבדות משקל (לכאורה, ועל פי סיפורו) הנוגעות לטיב זכותה של המשיבה בשיקים, ולעניין תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על הפרשייה.

14.לפיכך, ובשים לב להלכה הידועה (ע"א 465/89 בן צבי נ. המזרחי, פד"י מ"ה(1)66, לפיה:

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'..."

– דומה שאין מנוס אלא לתת למבקש רשות להתגונן בפני שתי התביעות.