ב. ביתן נכסים (2001) בע"מ נ' בר כל רשתות בע"מ

פסק דין

מבוא

בפני תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי").

המבנה נושא התביעה הינו מבנה מסחרי הנמצא ברח' ריינס 6, הידוע כגוש 30138 חלקה 107/1 בירושלים (להלן: "המושכר"). התובעת, חברת השקעות בנדל"ן, רכשה את המושכר ביום 7.9.11. הנתבעת, חברה פרטית לממכר מוצרי מזון, שכרה את המושכר מבעלי הנכס הקודמים (להלן- "המוכרים") על פי הסכם שכירות מיום 15.2.07 (להלן- "הסכם השכירות").

שני דיונים התקיימו בפני לשם שמיעת התביעה: ביום 7.3.13 וביום 1.5.13. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר יוסי ביתן, וכן המתווך שטיפל במכירת המושכר לתובעת, מר יוסי ביטון. מטעם הנתבעת העידו מנהלה מר מנחם כרמל ומנהל התפעול מר צחי אסיסקוביץ'.

בין שני מועדי הדיונים שהתקיימו בפני פתחה הנתבעת בשני הליכים משפטיים נוספים שעניינם המושכר והזכויות בו. ביום 25.4.13 הגישה הנתבעת תביעה בדרך של המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בירושלים, למתן הסעדים ההצהרתיים הבאים: להצהרה כי המשיבים 1 עד 10 (מוכרי המושכר) הפרו את הסכם השכירות עם המבקשת כיון שלא התירו לה לממש את זכות הקדימה שניתנה לה בהסכם השכירות; להצהרה כי בשל ההפרה בטל הסכם המכירה של הנכס; להצהרה כי בעקבות ביטול הסכם המכירה אין למשיבה 11 (התובעת שבפני) כל זכויות במושכר. כן עתרה להורות ללשכת המקרקעין להימנע מרישום עסקת הרכישה או מרישום הערת אזהרה; ולהורות על איסור עשיית דיספוזיציות כל שהן במושכר.

בד בבד עם הגשת התביעה בדרך של המרצת הפתיחה הגישה הנתבעת לבית המשפט המחוזי גם בקשה למתן צו מניעה זמני עד לבירור התביעה. ביום 28.4.13 ניתנה החלטתו של כב' השופט מ' יועד הכהן שלפיה לאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה למתן סעד זמני אין מקום למתן סעד זמני במעמד צד אחד. על פי עדכון שהגישו הצדדים, הבקשה תלויה בפני בית המשפט המחוזי וטרם הוגשו תגובות כל הצדדים.

במקביל להליכים בבית המשפט המחוזי הגישה הנתבעת בקשה לעיכוב ההליכים בתיק שבפני.

כמו כן הגישה הנתבעת תביעה לבית הדין הרבני (תיק ממונות 2195-עג). ביום 6.5.13 הורה בית הדין על מתן צו מניעה לפיו ייאסר על התובעת לפתוח במושכר סופרמרקט עד לבירור טענות הצדדים בדין תורה.

הסוגיות הטעונות הכרעה

תמצית טענת התובעת בתביעה שבפני היא שהיה על הנתבעת לפנות את המושכר ביום 14.5.12, שכן בהסכם השכירות נקבע מפורשות כי על הנתבעת לפנות את המושכר בתוך שנה מיום שניתנה לה הודעה בדבר מכירת הנכס. פורט בכתב התביעה שהנתבעת לא פינתה את הנכס במועד האמור והיא מסרבת לפנותו גם לאחר ששוגר אליה מכתב התראה ביום 11.6.12.

הנתבעת טענה מנגד שלא חלה עליה כל חובה לפינוי המושכר, כיוון שנשללה ממנה זכות הראשונים לרכישת המושכר אשר הוענקה לה בהסכם השכירות. נטען שהתביעה שבפני אינה אלא ניסיון של מתחרה עסקית לדחוק את רגליה של הנתבעת מהמושכר וליהנות מהמוניטין הרב שיצרה וצברה במהלך השנים שבהן היא פועלת במושכר.

שלוש הן אפוא הסוגיות הטעונות הכרעה בענייננו: האם ניתנה לנתבעת הודעה אודות המכירה שממנה נמנית תקופה בת שנה שבסיומה עליה לפנות את המושכר, ואם כן, מתי ניתנה אותה ההודעה; האם עומדת לנתבעת הגנה מפני פינוי המושכר בשל טענותיה להפרת ההסכם השכירות, במיוחד בשל הטענה לכך שלא ניתנה לה זכות ראשונים לרכישת המושכר; והשלישית, האם יש מקום לעכב את ההליכים שבפני לאור הגשת התביעה למתן סעדים הצהרתיים בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

העובדות

לאחר שמיעת הראיות שהובאו בפני ניתן לקבוע את העובדות הבאות:

הנתבעת שכרה את המושכר מהמוכרים ביום 15.2.07. תקופת השכירות על פי הסכם השכירות הסתיימה כעבור 3 שנים, היינו ביום 14.2.10. ביום 15.2.10 החלה תקופת האופציה בת 5 השנים.

ביום 15.5.11 שלחו המוכרים לנתבעת מכתב בדואר רשום שבו נכתב:

"1. כפי שנמסר לכם ע"י ה"ה לוי, לפני למעלה מחודש ימים, מעוניינים הם למכור את הנכס שבנדון, בו מופעל, בין היתר, סניף סופרמרקט שלכם.

2. בהתאם להוראות סעיף 3 להסכם השכירות, קיימת לכם עדיפות לזכות ראשונים לרכוש את הנכס.