א. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת לבהר-שרון) במ"ת 7071-07-15 מיום 5.8.15, שבגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכן על החלטה קודמת של בית המשפט (השופטת שריזלי) מיום 26.7.15 לעניין דיות הראיות. עניינה של הפרשה סכסוך בגין 100 ₪, שהסלים לכלל דקירה בבטנו של המתלונן.
רקע
ב. כנגד העורר, יליד 1979, הוגש כתב אישום, שתוקן בפעם השניה (לאחר גביית גירסת המתלונן), המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק ותקיפת זקן לפי סעיף 386ו(א) לחוק. כנטען בכתב האישום, העורר והמתלונן הם שכנים, המתגוררים "דלת מול דלת" בבניין מגורים בבת ים. לפי כתב האישום, כשבוע טרם יום 27.6.15, לווה העורר מן המתלונן 100 ₪. ביום 27.6.15 בשעה 21:30 או בסמוך לכך, לאחר מספר נסיונות כושלים של המתלונן להשבת כספו, התדפק המתלונן על דלת דירתו של העורר וביקש ממנו את כספו חזרה. בין השניים התפתח ויכוח. בשלב כלשהו נכנס העורר לדירתו ונטל סכין מטבח גדולה. המתלונן ברח לדירתו, ניסה לסגור את הדלת, אולם העורר בעט כנטען בדלת הדירה ונכנס פנימה. אמו של המתלונן, בת 93, ניסתה להפריד בין השניים, אולם העורר דְחפה והפילה ארצה, ומיד לאחר מכן דקר העורר את המתלונן בבטנו. לאחר מכן שטף העורר את הסכין ונמלט מן הבניין. המתלונן נפגע בבטנו, עבר מספר ניתוחים, והיה מורדם ומונשם עד ליום 7.7.15. לאמו של המתלונן נגרם שבר בעצם הבריח. עם הגשת כתב האישום המקורי (ביום 5.7.15) הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. יצוין כאן, כי גירסת העורר היא שדקירת המתלונן באה מתוך הגנה עצמית, שכן חשש מסכין שהיתה לטענתו אצלו, כפי שיפורט בקצרה.
ג. בית המשפט המחוזי (השופטת שריזלי; החלטה מיום 26.7.15) בא למסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעצר. בית המשפט בחן את גירסאות העורר והמתלונן ועמד על ההבדלים ביניהם. לגירסת העורר, המתלונן הוא שפתח במתקפה אלימה כלפיו בדירתו של העורר. כשדחף העורר את המתלונן לעבר דירתו, ראה כי המתלונן מתרומם כשבידו סכין, העורר נמלט חזרה לדירתו, ניסה לסגור את הדלת, ונטל גם הוא סכין; העורר עשה תנועה בידו כדי להבריח את המתלונן, אך הבחין כי פגע בו. כן בחן בית המשפט את גרסאותיהם של זוגתו של העורר, אחותו של המתלונן ודייר נוסף, כמו גם את הממצאים בזירת האירוע ואת דיווח השוטרים שהגיעו למקום. צוין: "אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שבמועד האירוע דקר העורר את המתלונן בבטנו. הראיות מורות, כי הדקירה התרחשה במהלך עימות בין העורר והמתלונן. קיימות ראיות לכאורה לכך, שהעורר רדף עם הסכין אחרי המתלונן לדירתו, ושם הוא דקר אותו. קיימות ראיות לכאורה לכך, שבסלון הדירה, קודם לדקירה, ניסתה האם הקשישה להפריד בין השניים, ואז תקף המשיב גם אותה, והיא נפלה ונחבלה...דבריי מתייחסים גם לעבירת השיבוש, שהרי המשיב הודה כי בדירתו הוא ניקה את הסכין שהיתה מגואלת בדמו של המתלונן ויצא מהדירה". אשר לטענת העורר כי פעל מתוך הגנה עצמית, נקבע, כי מקומו של הדיון בטענה זו בתיק העיקרי. עם זאת ולמעלה מן הצורך הוסף, כי המסכת הראייתית הלכאורית מלמדת, שהשתלשלות האירועים שונה מאוד מזו שמסר העורר. הודגש, כי בשלב זה אין בית המשפט נדרש לשאלות מהימנות ועובדה, אולם הוסף, כי "דווקא גירסת המשיב היא זו שאינה מתיישבת עם ההיגיון והסבירות, ולו על יסוד מיקומם של כתמי הדם, שנמצאו בדירת המתלונן ולא בדירת המשיב". אשר לעילת המעצר נקבע, כי הראיות לכאורה מקימות עילת מעצר של מסוכנות, וכי השתלשלות האירועים וחומרתם מעוררים ספק ממשי אם יש מקום לחלופת מעצר. עם זאת, לנוכח נסיבותיו האישיות של העורר ובהסכמת המדינה, הזמין בית המשפט תסקיר מעצר.
תסקיר שירות המבחן וחלופת מעצר
ד. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי העורר, נשוי ואב לפעוטה בת 3, סיים 9 שנות לימוד במסגרות חינוכיות רגילות ובעברו הרשעות רבות, לרבות בעבירות אלימות והחזקת סכין. שירות המבחן התרשם, כי העורר מתקשה להכיר באחריותו להסלמת הסיטואציה מושא כתב האישום ולפגיעה במתלונן, והוא מתקשה אף לגלות כלפיו אמפתיה. כן שלל העורר צורך בהתערבות טיפולית כלשהי. שירות המבחן נתן דעתו להרשעותיו הקודמות של העורר ולהסתייגותו מכל בעייתיות בהתנהגותו ומצורך בהתערבות טיפולית - מחד גיסא, ולהפחתה משמעותית במעורבותו בפלילים בשנים האחרונות ולמצבו המשפחתי - מאידך גיסא.
ה. שירות המבחן סבר, כי אביו של העורר שהוצע כמפקח אינו יכול למלא את התפקיד, לנוכח הזדהותו עם קשייו של העורר ומחויבותו הרגשית הגבוהה לו; כך גם בת זוגו של העורר, אשר הטילה את האשמה בגין האירוע על המתלונן, תתקשה להוות גורם מציב גבול, כפי שהוסבר. שירות המבחן התרשם, כי גיסתו של העורר ובן זוגה (מחולון) יכולים להוות גורם סמכותי כלפי העורר, וכי הם מודעים לאחריותם כמפקחים. צוין, כי הם מסרו, שיוכלו לפקח על העורר יחד עם מפקחים נוספים. בסיכומו של דבר ציין שירות המבחן, כי ככל שיוצעו מפקחים נוספים שיימצאו מתאימים, אין מניעה לשחרור העורר לבית הגיסה, בכפוף להרחקת העורר מן המתלונן ולפיקוח השירות.
ו. בהחלטתו מיום 5.8.15 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת לבהר-שרון), כי לאחר עיון בתסקיר המעצר ולנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, אין מקום לשחררו לחלופה. צוין, כי "כאשר מדובר באירועים של אלימות המתחילים בקטטה כאשר הנאשם אינו בוחל לכאורה באמצעים ודוקר את המתלונן, כמובן הכל לכאורה, ועוד משבש הליכי משפט, אינני סבורה שניתן לאיין את המסוכנות עתה בשחרורו של הנאשם, בוודאי לאור התסקיר הנוכחי הקיים כאשר אין המלצה של ממש לשחרורו. אינני סבורה שיש גם מקום להחזיר בשלב זה את התיק לשירות המבחן על מנת שיבחן מפקחים אפשריים נוספים כאשר אין כל מפקח מוצע כרגע".