בש"פ 4848/16 חמזה חסן נ' מדינת ישראל

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) במ"ת 18354-04-16 מיום 24.5.2016 שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

1. נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 10.4.2016 שבו יוחסו לו עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) רישא וסעיף 144(ב) סיפה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של יריות באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק; עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק; ועבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק. כעולה מכתב האישום, ביום 19.3.2016 או עובר למועד זה קשר העורר קשר יחד עם אדם בשם יוסף חסן (להלן: יוסף) ועם אדם נוסף לירות על בית מגוריו של המתלונן בשכונת ***** (להלן: הבית). בהמשך לכך הגיעו השלושה סמוך לבית. האדם הנוסף שלף רובה מאולתר מסוג קרל גוסטב (להלן: הרובה) וירה לעבר הבית 15 יריות אשר פגעו בקירות הבית ובשמשת אחד החלונות. קליע אחד חדר לתוך הבית ופגע באחד הקירות הפנימיים. מיד לאחר מכן העביר האדם הנוסף את הנשק לעורר וליוסף והשניים נסעו מהמקום ברכבו של יוסף, כאשר העורר הוא שנהג ברכב. נוסף לרובה נשאו השניים ברכב קופסת תחמושת המכילה 30 כדורים ו-5 כדורי תחמושת 9 מ"מ שאותם – כנטען בכתב האישום – הסתיר יוסף בכיסו. במהלך נסיעתם הבחין יוסף בניידת משטרה, ומתוך כוונה למנוע את החקירה השליך את הרובה מחלון הדלת הקדמית הימנית של הרכב.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. תחילה הסכימה באת כוחו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. אולם בהמשך טענה באת כוחו של העורר כי אין ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות של יריות באזור מגורים, שיבוש מהלכי משפט ועבירה של היזק בזדון; וכי עוצמת הראיות הקיימות לעניין עבירות הנשק נמוכה ומצדיקה את שחרור העורר לחלופת מעצר. ביום 10.5.2016 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר בעניין העורר. בתסקיר ציין שירות המבחן כי העורר, תושב נצרת כבן 20, סיים 12 שנות לימוד בבית ספר מקצועי במגמת חשמלאות רכב. מאז סיום לימודיו ועד למעצרו עבד כקבלן שיפוצים בעיקר באזור מרכז הארץ. שירות המבחן ציין כי אביו של העורר מתאר את בנו כילד שקט וממושמע. האב שלל התנהגות שלילית או עבריינית של בנו, ותיאר אותו כאחראי וכמי שמשקיע בפרנסת בני המשפחה. צוין כי העורר גדל והתפתח באווירה משפחתית חיובית ונטולת רקע עברייני; וכי לא נמצאו מאפיינים עבריינים מושרשים במערך תפקודו הכללי. בשיחה עם קצין המבחן תיאר העורר התמודדות קשה עם תנאי מעצרו. לטענתו, מעצרו חידד בעבורו את הטעות שעשה. שירות המבחן עמד על כך שהעורר הכחיש קשר למיוחס לו בכתב האישום והסביר כי התבקש לנהוג ברכב משום שהאדם הנוסף איננו מחזיק ברישיון נהיגה. שירות המבחן התרשם ממידה של חוסר אמינות בדברים אלה של העורר. שירות המבחן לא התרשם מקיומה של רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות או עבריינית בעתיד מצד העורר. לאחר זאת בחן שירות המבחן אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר בבית אחותו בכפר מוקיבלה בפיקוח צמוד של אחותו, בן זוגה ואביו של העורר (להלן: המפקחים). צוין כי שלושת המפקחים הם אנשים נורמטיביים, המודעים לנסיבות מעצרו של העורר ומבינים את האחריות שהם נוטלים על עצמם. המפקחים התחייבו לנהוג כלפי העורר באופן סמכותי ולחייבו למלא אחר החלטות בית המשפט בעניין. שירות המבחן התרשם כי החלופה המוצעת מתאימה ומרחיקה את העורר מסביבת מגורי המתלונן; וכי מערך הפיקוח המוצע יכול להפחית מרמת הסיכון של העורר לביצוע מעשים דומים בעתיד. בנתון לכל האמור בא שירות המבחן בהמלצה לשקול את שחרורו של העורר לחלופה המוצעת, נוסף על המלצה לשלב את העורר בקבוצה טיפולית של עצורי בית.

3. לאחר שעיין בתסקיר ושמע את טיעוני הצדדים הורה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) ביום 24.5.2016 על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בפתח הדברים סקר בית המשפט את התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד העורר המתבססת בעיקר על הודעות בני משפחתו, חוות דעת מומחה, תמונות, מחקרי תקשורת ודו"חות פעולה. על אף שמדובר בראיות נסיבתיות נמצא כי קיים פוטנציאל להרשיע את העורר על יסוד ראיות אלו. צוין כי העורר נתפס "על חם" כשנסע ברכב; כי כשתי דקות בלבד לפני שנתפס העורר ושותפו בוצע ירי במרחק מטרים ספורים מהמקום; וכי במקום הירי נמצאו 15 תרמילים – התואמים את הרובה שנזרק מהרכב – וקליע אחד שחדר לבית. בית המשפט דחה את טענת העורר כי לא ידע שבוצע ירי וקבע כי קשה שלא לשמוע ירי מאסיבי מתוך הרכב שבו נהג. לפיכך נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר.

4. משנמצא כי נגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורה הוסיף ובחן בית המשפט את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. תחילה ציין בית המשפט כי בעבירות שבהן מואשם העורר קיימת עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים); וכי לא בנקל ישוחרר נאשם לחלופת מעצר בעבירות מסוג זה. עוד צוין כי ניסיון העורר ביחד עם יוסף להיפטר מהרובה מעלה חשש לשיבוש הליכי משפט המקים עילה עצמאית למעצר (ראו סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים). בהמשך לכך ציין בית המשפט כי חרף המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופה נראה כי לא ניתן לסמוך עליו שלא יפר את תנאי מעצר הבית, וזאת על רקע התרשמות שירות המבחן מחוסר אמינות בדבריו. על רקע כל אלה מצא בית המשפט כי בשלב זה אין מקום להבחין בין העורר לבין יוסף, שנעצר אף הוא עד לתום ההליכים. לפיכך הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים.

טענות הצדדים

5. לטענת העורר, הראיות הקיימות נגדו הן נסיבתיות בלבד ואינן מקימות תשתית ראייתית לכאורית להרשעה בעבירות המיוחסות לו, בפרט בנוגע לעבירות שעניינן יריות באזור מגורים; שיבוש מהלכי משפט; והיזק בזדון. בדיון לפניי הודיע העורר כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה באשר לעבירות הנשק. לצד זאת צוין כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא ערך הבחנה בין העורר לבין יוסף – שנעצר כאמור עד לתום ההליכים – נוכח ההבדלים המשמעותיים בתשתית הראייתית הקושרת כל אחד מהם לאירוע. לבסוף טען העורר כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לתסקיר שהמליץ על שחרורו לחלופה; כי הוא הוא אדם צעיר, נטול עבר פלילי, שניתן לסמוך עליו שלא יפר את תנאי מעצרו; וכי הייתה זו שגיאה מצד בית המשפט המחוזי שלא לבחוןכלל את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר ולא להתרשם מן המפקחים המוצעים על ידו.

6. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ולטענתה בעניינו של העורר קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד לתום ההליכים. לכך הוסיפה המשיבה כי בעניינו קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית; כי בטלפון הנייד של העורר נמצאה תמונה שלו מחזיק נשק, דבר המעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו; וכי לחובת אביו – שהוצע כמפקח במסגרת החלופה – עבר פלילי (הגם שזה ישן ואינו מכביד ואוסיף כי פרטי הרישום הפלילי התיישנו).