בש"פ
בית המשפט העליון
|
325-15
02/02/2015
|
בפני כבוד השופט:
צ' זילברטל
|
| - נגד - |
העורר:
יוסף כהן
עו"ד אריאל עטרי
|
המשיבה:
מדינת ישראל
עו"ד סיגל בלום
|
| החלטה |
ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו) מיום 28.12.2014 בתיק מ"ת 34612-12-14, בגדרה הוחלט כי העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.
1. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנה וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין. בכתב האישום נטען, כי העורר, נהג מונית במקצועו, נסע ביום 2.12.2014, במסגרת עבודתו, לעיר אשדוד. במהלך נסיעתו בעיר זו, הבחין העורר במתלוננת (ילידת 2007) ישובה על מדרכה בסמוך לספסל, שם המתינה להסעה לביתה. העורר עצר ליד המתלוננת וניסה לשכנעה לעלות עמו למונית. לאחר שהמתלוננת סירבה, הפציר בה העורר והבטיח כי יקנה לה דברי מתיקה. בשלב זה נעתרה המתלוננת, נכנסה למונית והתיישבה במושב שליד הנהג. העורר החל לנסוע לכיוון בית שמש ובשלב מסוים פנה אל יער צרעה, שם עצר את המונית והורה למתלוננת לעבור למושב האחורי. או אז החל העורר לבצע במתלוננת מעשים מגונים: תחילה נישק אותה על פיה, הפשיל את גרביוניה עד ברכיה ונגע באיבר מינה מעל ומתחת לתחתוניה. לאחר שבוצעו בה המעשים האמורים, יצאה המתלוננת מן המונית, והעורר נסע מן המקום. המתלוננת, שנותרה לבדה ביער, רצה בבכי לכיוון הכביש תוך שהיא צועקת לעזרה. נהגת שעברה במקום, אספה את המתלוננת, ועל-פי מספר טלפון שנתנה לה המתלוננת, יצרה קשר עם סבתהּ.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. מהחלטת בית משפט קמא עולה, כי העורר אינו מכחיש את השתלשלות העניינים הבסיסית המתוארת בכתב האישום, כגון מסלול הנסיעה ולוחות הזמנים (בעניינים אלה ישנן גם ראיות חיצוניות) אך לטענתו יש לכך הסבר תמים. לטענת העורר, בנסיעתו באשדוד הוא הבחין במתלוננת אשר נראתה רעבה ומוזנחת, וביקש להושיט לה עזרה. העורר הסביר, כי הגיע ליער צרעה, המרוחק מאשדוד, כיוון שאינו מכיר את הכבישים באזור ובכך "שבאופן כמעט אוטומאטי החל לנסוע לכיוון ירושלים" (עיר מגוריו שממנה יצא באותו יום). העורר מודה שבניסיונו להרגיע את המתלוננת, הוא חיבק אותה ונישקהּ, אך לא על פיה, וכן כי ייתכן שנגע בישבנה. לבסוף הסביר העורר, כי משלא עלה בידו להרגיע את המתלוננת, הוא נלחץ ונטש אותה, אך לטענתו היה זה בסמוך לכביש ולא ביער.
בית משפט קמא סבר שהסברי המבקש "אינם מתקבלים על הדעת":
"מי שחפץ לעזור לילדה הנראית רעבה ומוזנחת, אינו מפתה אותה לעלות לרכבו, אינו נותן לה עוגייה בודדת, כפי שהודה המשיב, באומרו שלא מצא מקום מסודר לרכוש לה דבר מאכל אחר ... אינו מסיע את 'בת חסותו' מהלך 37 ק"מ, אינו מרגיע בכייה של ילדה זרה לחלוטין ורכה בשנים על ידי חיבוק המצמיד את גופה לגופו תוך נגיעה באחוריה, ואינו נושק לה, ובוודאי ובוודאי אינו מפקיר ילדה בודדה על אם הדרך ... ".
3. בהמשך דן בית משפט קמא בנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים באשר להשתלשלות העניינים המתוארת בכתב האישום:
א. מקום נטישתה של המתלוננת - נקבע, כי אמרות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, לפיהן היא נותרה במקום חשוך (אף שמדובר היה באמצע היום) וכי היא רצה לכיוון מקום שממנו בקע אור, מתיישבות עם דברי עוברת האורח שאספה את המתלוננת שציינה, כי מיד שאספה את המתלוננת זו אמרה כי היא "ברחה מהיער".
ב. טיב המעשים שביצע העורר במתלוננת - בית משפט קמא עמד על כך שאמרותיה "הברורות והמפורשות" של המתלוננת, אשר נחקרה שלוש פעמים בידי חוקרת ילדים, אינן מתיישבות עם גרסת העורר. בעניין זה צוין, כי גם המשיב מסכים שגרסת המתלוננת ביחס להשתלשלות העניינים היא מדויקת, אך אין בפיו הסבר מדוע, לטענתו, דווקא ביחס למעשים שבוצעו בה, גרסתה אינה אמינה. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי מקריאת גרסת המתלוננת מתקבל הרושם כי היא השתדלה לדייק בדבריה וכי המצב אליו נקלעה, בו עליה לחשוף בחקירתה פרטים קשים ואינטימיים, שאין מקובל להעלותם בחברה בה היא גדלה - אינו קל לה.
בית משפט קמא דחה את טענת העורר כי נוכח דברי חוקרת הילדים, לפיהם היא מתקשה להעריך את הפגיעה המינית במתלוננת, אשר רק השיבה לשאלות ולא הרחיבה בעצמה ואף סירבה למסור פרטים מסוימים - נראה שהסיכוי להרשעתו אינו רב. נקבע, כי התרשמות חוקרת הילדים תתברר בהליך העיקרי, ולענייננו - די בעיון בחומרי הגלם (אמרות המתלוננת שתועדו בתיעוד חזותי) כדי לקבוע שיש די ראיות לכאורה ואין ליתן להתרשמות חוקרת הילדים "מעמד 'בלעדי' ומכריע".