בש"פ 2291/15 עדנאן עלא אדין נ' מדינת ישראל

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) מיום 11.3.2015 בתיק מ"ת 34139-01-15, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2. נגד העורר וארבעה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת לפי סעיפים 84 ו- 85 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה) ותמיכה בארגון טרוריסטי לפי סעיף 4 לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן: פקודת מניעת טרור). לעורר אף מיוחסת עבירה נוספת של תמיכה בארגון טרוריסטי במסגרת אישום נוסף.

3. ואלה עיקרי כתב האישום: למן תחילת שנת 2014 נהגו נאשמים 5-2 ושניים נוספים, כרים ומוחמד, להיפגש באזור סחנין ולשוחח על רעיונות הנוגעים לסלפיה-ג'האדיה, שהיא האידיאולוגיה שבה מחזיק ארגון דאעש (להלן גם: דאעש), התומכת בחזרה למקורות הראשוניים של האסלאם ובג'יהאד (לחימה) נגד הכופרים והמוסלמים המואשמים בכפירה. בחודש יוני 2014 החליטו נאשמים 5-2, כרים ומוחמד על הצטרפותם לשורות דאעש. בסמוך לכך, הצטרף העורר (נאשם 1), עורך-דין המתגורר בנצרת, למפגשים אלה והציג עצמו כתומך דאעש, כפעיל בעל מעמד בכיר בארגון וכעורך-דין המייצג אסירים ביטחוניים. כמו כן, התבטא העורר כי בכוונתו להכריז על עצמו כאחראי הצבאי של דאעש בפלסטין. כתב האישום מתאר את המפגשים השונים של בני החבורה באזור סחנין, שבהם נהגו המשתתפים להשאיר את מכשירי הטלפון שלהם בכלי הרכב מחשש להאזנות סתר. מפגשים אלה החלו עוד לפני הכרזת שר הביטחון ביום 3.9.2014, מכוח תקנות ההגנה, על דאעש כ"התאחדות בלתי מותרת", אך נמשכו גם לאחריה.

           כן מתוארים בכתב האישום אימונים שונים שערכו חלק מבני החבורה כהכנה לפעילותם: העורר לימד את נאשמים 3 ו- 4 לרכוב על סוסים לצורך ביצוע פעולות ג'יהאד בעת הצורך ונאשם 4 החל להתאמן באגרוף ובאמנויות לחימה. ולאחר שכרים, שהחליט לצאת לסוריה כדי להצטרף ללחימה של דאעש שם, סיפר לעורר שהוא מתקשה מול מראות של דם, סייע העורר לכרים ולנאשמים 3 ו- 4 לשחוט כבשים שרכשו כדי "להתחזק". העורר סיפר לכרים שהוא עצמו היה בסוריה ועבר שם אימון צבאי, ומסר לו פרטים של אדם שביכולתו לסייע לו להיכנס לסוריה. בנוסף, העורר הסביר ליתר הנאשמים כיצד מכינים בקבוק תבערה. עוד מתואר בכתב האישום, כי כרים נעצר בחשד כי תכנן לבצע פיגוע, וכי העורר, בהיותו עורך-דין ייצג אותו, נפגש עמו במעצר ושאל אותו אם הוא מכיר רוקח שיוכל לספק להם חומרים רעילים על-מנת להזריק לכופרים.

           באישום נוסף בכתב האישום מיוחסת לעורר עבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי, לפי פקודת מניעת טרור. על פי המתואר בכתב האישום, העורר התראיין לתכנית טלוויזיה ששודרה בערוץ 10, ובתגובה לשאלות המראיין, הביע דברי שבח ואהדה לארגון דאעש, הצדיק הוצאות להורג על ידי דאעש וכן הסביר כי היהדות היא כפירה וכוחות האמונה יילחמו בכוחות הכפירה. בנוסף, במועדים שונים בשנת 2014 פרסם העורר בפייסבוק קריאות תמיכה בארגון דאעש ודברי אהדה כלפיו.

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי גם בקשה למעצר העורר ויתר הנאשמים בפרשה (כולל מוחמד וכרים הנאשמים בתיקים נפרדים) עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטה מיום 11.3.2015 קיבל בית המשפט את הבקשה ביחס לעורר, לנאשם 2 ולכרים. עניינם של יתר הנאשמים נדון אף הוא, אך הוחלט כי בעניינם יש מקום לעריכת תסקיר של שירות המבחן טרם מתן ההחלטה הסופית בבקשה.

           לגופו של ענין, קבע בית המשפט כי נגד העורר והנאשמים האחרים קיימות ראיות לכאורה. נקבע, כי יש לדחות את טענותיהם המתייחסות למהימנות העדים, שכן בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים בחינתו של חומר הראיות נעשית ללא בחינה של מהימנות העדים (להוציא מקרים חריגים שבהם גלוי על פני הדברים שאין לייחס משקל לעדות כלשהי). כמו כן, נקבע כי אין מקום לבחון, בשלב זה, את טענות הנאשמים הנוגעות לאופן שבו בחרה המדינה להפעיל את סמכותה (הגשת כתב אישום לפי פקודת מניעת טרור או לפי תקנות ההגנה). בית המשפט דחה את טענת הנאשמים כי הם לא משתייכים לארגון דאעש שכן לא נשבעו אמונים לארגון באופן רשמי, כפי הנדרש בחוקת הארגון. בית המשפט קבע כי מחומר החקירה עולה שלנאשמים היה ברור שהם קבוצה ששייכת לארגון דאעש, וכי לפי תקנות ההגנה אין הכרח בחברות רשמית דווקא. הודגש כי הן ביחס לתקופה שלפני הכרזת שר הביטחון על ארגון דאעש כעל התאחדות בלתי מותרת והן ביחס לתקופה שלאחריה, ניתן לייחס לנאשמים חברות בהתאחדות כאמור.

           אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, נקבע כי ניתן ללמוד על מעמדו של העורר בקרב החבורה מהודעותיהם של יתר הנאשמים, מהן עולה כי העורר הוא זה שהורה להם להשאיר את הטלפונים הניידים בכלי הרכב כדי למנוע האזנות סתר; כי הוא סיפק להם הסבר על המשמעות המשפטית של הכרזת שר הביטחון; וכי הוא שוחח עמם על הצורך בהתחמשות ובביצוע פעילות צבאית בישראל, ובפרט נגד יהודים. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי מסוכנותו של העורר היא גבוהה ביותר, כי הוא פועל להשגת מטרותיו גם בישראל ולא רק בסוריה, וכי הוא זה שהוביל את דפוסי הפעולה של החבורה לדפוסים אופרטיביים. עוד נקבע, כי חלק ניכר מפעילותו הוא בתווך האינטרנטי ומשכך קיים קושי לפקח עליו. אשר על כן, קיבל בית המשפט את הבקשה בעניינו של העורר, אף מבלי להורות על עריכת תסקיר לבחינת חלופת מעצר.

5. בערר על החלטת המעצר טען העורר, כי טעה בית המשפט בקבעו כי נגד העורר יש ראיות לכאורה המספיקות לעצרו עד תום ההליכים. במרכז טיעוניו עמדה הטענה, שאין בעובדות כתב האישום ובראיות שהציגה המדינה כדי לבסס הקמתה של "התאחדות בלתי מותרת", כמובנה בתקנות ההגנה. לטענתו, הנאשמים לא הצטרפו לארגון דאעש, ולא ניתן לומר גם כי הם הקימו התאחדות בלתי מותרת חדשה. נטען כי בין הנאשמים אין אחדות רעיונית, אף שהם כולם מתעניינים בזרמים פרשניים שונים באסלאם, וכי לכן לא ניתן לומר כי הם הקימו התאחדות בלתי מותרת. עוד נטען, כי אף אם מניחים שעובדות כתב האישום מבוססות, אין בהן כדי לקשור את התארגנותם של הנאשמים להתאחדות הקוראת לאחד מן המעשים המנויים בהגדרת התאחדות בלתי מותרת שבסעיף 84(1)(א) לתקנות ההגנה. אשר להצטרפותם הנטענת לארגון דאעש, נטען כי זו אינה אפשרית משום שהנאשמים לא נשבעו אמונים לדאעש בטריטוריה שתחת שלטונו, כנדרש לפי חוקת הארגון. גם במישור הראייתי נטען כי אין די כדי לבסס הצטרפות לארגון או לפחות כוונה להצטרפות, שכן סוגיית ההצטרפות עולה רק מהודעתו של נאשם אחד ואין לדברים זכר בדבריהם של הנאשמים האחרים, וכן כי מעשיו של העורר לא מלמדים על הצטרפות לארגון דאעש אלא רק על התחזקות דתית ועל עיסוק בשאלות תיאולוגיות. אשר למעשים הספציפיים המיוחסים לעורר בכתב האישום, וביניהם מסירת שמו של אדם שיכול לסייע בכניסה לסוריה, שחיטת הכבש, ההסבר על הכנת בקבוקי התבערה והפנייה לנאשם 4 בענין הרוקח, נטען כי אלה הוצאו מהקשרם.