בש"פ 18/16 מתן שמעון נ' מדינת ישראל

1. ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ב' שגיא) מיום 27.12.2015 במ"ת 40007-12-15, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2. ביום 20.12.2012 הוגש נגד העורר, מתן שמעון (להלן: העורר) כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקה ונשיאת נשק לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 12.12.2015 הגיע העורר יחד עם אחרים, אוהדי קבוצת בית"ר ירושלים, למשחק כדורגל באצטדיון בלומפילד ביפו של קבוצתם עם קבוצת הפועל תל-אביב. בעת ההמתנה לתחילת המשחק, ישבו העורר והאחרים ברכב חונה בחניון. באותה עת ערכו השוטרים עידן כהן ויחיעם בן חמו (להלן: עידן ו- יחיעם) סריקות באזור לאיתור אוהדים אשר מפרים את הסדר או שותים אלכוהול. בעת שהתקרבו השוטרים אל עבר הרכב בו ישבו העורר והאחרים, תפס העורר בידו רימון הלם מסוג 7920M שהיה מונח לצדו ברכב והשליכו אל מתחת לרכב.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

4. ביום 27.12.2015, לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

           בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית ברמה הנדרשת לשלב זה של ההליך בכל הנוגע להחזקת הרימון והשלכתו מתחת לרכב. העדויות המפלילות המרכזיות הן עדותו של השוטר עידן, אשר הבחין בעורר אוחז בחפץ מסוים ומשליכו מתחת לרכב, ועדותו של השוטר יחיעם אשר בחיפוש מתחת לרכב מצא את הרימון. הובהר גם כי תנאי הראות היו טובים וכי מתחת לרכב לא נמצא כל פריט אחר זולת הרימון. בנוסף, בבדיקת פרו-פרינט שנערכה לעורר התקבלה תוצאה חיובית, בשתי ידיו, לנוכחות "מתכת ברזלית". בחיפוש על העורר נתפס כרטיס מנוי למשחק ביציע של אוהדי הפועל תל-אביב, שנרכש על ידי העורר כמה ימים קודם מאוהד הפועל תל אביב (עמית נחמן). בית המשפט דחה את טענות הסנגור באשר לטיב הזיהוי, וקבע כי מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ואין מקום בשלב זה "להידרש לספקולציות שונות".

           באשר לעבירה של נשיאת נשק, קבע בית המשפט כי קיימת לגביה חולשה ראייתית, בשל העדר ראיה המצביעה על כך שהאדם אשר דאג להסתיר את הרימון ולהשליכו מתחת לרכב הוא זה שהביאו למקום. חרף האמור, נקבע כי אין בחולשה ראייתית זו כדי להשליך על עוצמת עילת המעצר.

           באשר לעילת המעצר, נקבע כי העילה המרכזית היא "מסוכנות", וכי מדובר ב"מסוכנות ברורה ומובהקת", הנלמדת בראש ובראשונה מעצם החזקת רימון ההלם, בקרבת אצטדיון הכדורגל, כאשר כוונת העורר הייתה להכנס ולצפות במשחק. יתרה מזאת, נקבע כי המסוכנות מתעצמת נוכח כוונתו של העורר להיכנס ליציע הקבוצה היריבה, הנלמדת מן הראיות המצביעות על כך שרכש כרטיס ליציע הקבוצה היריבה. מסוכנות זו מועצמת גם נוכח עברו הפלילי העורר, הכולל הרשעה בעבירות של ניסיון לשוד מזוין וקשירת קשר לביצוע פשע בגינן ריצה מאסר של 12 חודשים, וכן רישומים מבית המשפט לנוער שעניינם עבירות אלימות ורכישת והחזקת נשק.

           לבסוף, נקבע כי היות שמדובר בעבירה חמורה, בנסיבות המלמדות על מסוכנות בעוצמה משמעותית, ונוכח ההחמרה בתופעת האלימות בספורט, אין מקום לבחון חלופת מעצר, תוך שבית המשפט מדגיש כי אין מדובר במעצר הרתעתי אלא במעצר מתחייב המבוסס על תשתית ראייתית הולמת ומסוכנות אשר לא ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר.