השופט נ' הנדל:

 ושוב מתעוררת סוגיית חישוב תקופת מעצר "מעורבת". דהיינו, חלק מהתקופה מאחורי סורג ובריח וחלקה בפיקוח אלקטרוני, לעניין הארכת מעצר בבית המשפט העליון באין הכרעת דין. זאת הפעם ביחס לקטין. המסגרת הדיונית – בקשה להארכת מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני ב-45 ימים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) וסעיפים 10יב ו-10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971) (להלן: חוק הנוער).

א. רקע חקיקתי

1. ברקע – החלטת המחוקק לסווג מעצר בפיקוח אלקטרוני כ"מעצר" (ראו חוק לפיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על-תנאי (תיקוני חקיקה), התשע"ה-2014;בש"פ 4658/15 פישר נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (09.07.2015)). החלטה זו משפיעה על ציוני הדרך הקבועים בחוק באין הכרעת דין, שבהם יש לפנות לבית המשפט העליון לשם הארכת מעצר או לשחרר את הנאשם. בנושא זה החוק קובע תקופות ברורות, הן ביחס לקטין הן ביחס לבגיר. מדובר במסלול יחידי וייחודי. התקופות נמנות ממועד הגשת כתב האישום. לגבי בגיר נקבעו קווי גבול של תשעה חודשים במעצר מאחורי סורגים, ו-18 חודשים במעצר בפיקוח אלקטרוני (סעיף 61(א) לחוק המעצרים). לגבי קטין העצור בבית מעצר נקבע קו גבול של שישה חודשים (שם, בצירוף סעיף 10יב(1) לחוק הנוער). חוק הנוער וחוק המעצרים אינם קובעים הסדר מיוחד עבור נאשם קטין העצור באיזוק אלקטרוני. לכן חלה ההוראה הכללית, לפיה באין קביעה אחרת בחוק הנוער – חלות על הקטין הוראות חוק המעצרים (סעיף 10 לחוק הנוער). בהתאם, קו הגבול לגבי קטין העצור בפיקוח אלקטרוני הוא 18 חודשים, כהוראות חוק המעצרים החלות על בגירים.

          בנקודה זו נכון להעיר הערה בעלת חשיבות כללית, שרלוונטית במיוחד לענייננו, כפי שיובהר. על פי האמור עד כה, קטין ובגיר העצורים במעצר אלקטרוני יזכו לביקורת שיפוטית על מעצרם לאחר פרק זמן שווה – 18 חודשים. זאת בניגוד למצב שבו קטין ובגיר עצורים במעצר "רגיל". במקרה כזה הביקורת השיפוטית על מעצרו של הקטין מהירה יותר – שישה חודשים במקום תשעה חודשים. הנתון שזורק אור על הקושי במשוואה זו הוא החלטת המחוקק הנזכרת לעיל, לסווג את המעצר בפיקוח אלקטרוני כ"מעצר". כשם שמועד הביקורת של בית משפט זה על מעצר "רגיל" של קטין, באין הכרעת דין, מוקדם יותר לעומת מעצר בגיר – כך ניתן היה לצפות שמועד הביקורת על מעצר בפיקוח אלקטרוני יהא מוקדם יותר עת עסקינן בקטין. כמובן, כך בגדרי הדין הראוי. הדין המצוי עמנו היום שונה. אלא שגם המחוקק ער לבעייתיות שבדין המצוי. במהלך הדיון נמסר לנו על ידי נציגי הפרקליטות כי בימים אלה ממש עמלים גורמים שונים מטעם המדינה על תיקון חקיקה כולל בסוגיה של ביקורת שיפוטית על מעצר בפיקוח אלקטרוני ודרכי חישוב התקופה במעצר "מעורב". במהלך הדיון בתיק זה הערנו לנציגי הפרקליטות כי נראה שיש מקום לשקול שינוי של המועד שבו יש לשחרר קטין העצור בפיקוח אלקטרוני או להאריך את מעצרו בבית המשפט העליון, מתקופה של 18 חודשים לתקופה אחרת, למשל תריסר חודשים. באופן זה תישמר ההרמוניה החקיקתית. כך, הביקורת השיפוטית על מעצר "רגיל" של קטין תחול גם כאשר מדובר במעצר בפיקוח אלקטרוני. נציגת המדינה הביעה נכונות לשקול את הדבר, במסגרת תיקון החקיקה המתגבש בסוגיות השונות שמעלה הנושא של מעצר בפיקוח אלקטרוני.

          עד כאן הקדמה כללית בדבר הרקע החקיקתי. כעת נפנה לסוגיות הדורשות פתרון.

ב. אופן חישוב תקופת מעצר "מעורב"

2. מה דינו של המעצר ה"מעורב", שאת חלקו ריצה העצור בבית מעצר ואת חלקו בפיקוח אלקטרוני? כיצד יש לחשב אורך התקופה שבה ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים, בטרם ניתנה הכרעת הדין, מבלי להזדקק לביקורת שיפוטית? שאלות אלה לא זכו למענה בחוק. בבש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' מוחסן טחימר (3.11.2016) (להלן: ענייןטחימר) נקבע בדעת רוב – ביחס לנאשם בגיר – כי בתקופת מעצר "מעורבת" כזו יש להמיר את ימי המעצר משני הסוגים ביחס של 1:2. לאמור, יש להתייחס לכל יומיים במעצר בפיקוח אלקטרוני כאל יום מעצר מאחורי סורגים. השופט ח' מלצר סבר, בדעת מיעוט, כי יחס ההמרה הראוי הוא 1:1 – ימי המעצר משני הסוגים שקולים.

          בחוות דעתי, אליה הצטרף השופט צ' זילברטל, צוין כי מבחינה אנליטית ישנן שלוש אפשרויות לפרש את חוק המעצרים: מסלולים זהים – יחס של 1:1 בין ימי המעצר משני הסוגים; מסלולים נפרדים – אין לצרף את ימי המעצר משני הסוגים אלה לאלה, אלא למנות את ימי המעצר מכל סוג באופן נפרד; מסלולים שונים ושלובים – לצרף את ימי המעצר משני הסוגים, תוך קביעת יחס המרה השונה מ-1:1. הוספתי שם כי הוראות חוק המעצרים קובעות יחס המרה של 1:2 בין ימי המעצר בפיקוח אלקטרוני לבין ימי המעצר מאחורי סורג ובריח, בנקודות ציון שונות במהלך ההליך הפלילי. כן נראה כי על רקע עמדת המחוקק, לפיה בשני מסלולי המעצר קיים קו גבול שבו יש לבקש את הארכת המעצר – לא יהא זה נכון שלא לצרף את ימי המעצר משני הסוגים אלה לאלה. תוצאה אחרת עלולה להוביל למצבים בעיתיים, כגון שהותו של נאשם בגיר במעצר מסוגים שונים במשך 27 חודשים פחות יומיים, ללא כל ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון. מן הצד השני, יחס המרה של 1:1 אינו הולם את השוני שבין שני סוגי המעצרים. לכן נקבע שיש לצרף את ימי המעצר אלה לאלה ביחס המרה של 1:2. הבסיס למפתח זה יוסבר בהמשך.

          בנוסף לכך נקבעה בעניין טחימר הוראת מעבר, על ידי כל שופטי ההרכב, על מנת לאפשר לגורמי התביעה תקופת הערכות. נפסק כי בחודש שלאחר מתן ההחלטה לא ישוחרר אדם ממעצר "מעורב" אלא אם שהה תשעה חודשים במעצר "רגיל" או 18 חודשים במעצר בפיקוח אלקטרוני. מועד הוראת המעבר הוארך בהחלטה נוספת עד ליום 25.12.2016. נקבע כי הוראת מעבר נחוצה בשל טיבה של הפסיקה (מעין "חקיקה שיפוטית", שנדרשה לנוכח החסר בחוק), והיא מאזנת כראוי בין זכויות הנאשם, האינטרס הציבורי ושיקולים מעשיים.

          להשלמת התמונה, בבש"פ 6649/16 מדינת ישראל נ' רונאל פישר (22.11.2016) (להלן: עניין פישר) אישר בית משפט זה, מפי השופט י' דנציגר, שאליו הצטרפו חברתי השופטת ע' ברון ואנוכי, את הצורך לצרף ימי מעצר משני הסוגים ביחס האמור של 1:2. כן נקבע כי אין זה משנה מהו הסדר שבו ישב הנאשם בשני סוגי המעצרים, ובאיזה סוג מעצר הוא יושב בעת הגשת הבקשה להארכת מעצרו.

3. ענייננו עוסק, כאמור, בהארכת מעצרו של המשיב, שהיה קטין בעת הגשת כתב האישום. הוא הוחזק במעצר "מעורב", ראשיתו בבית מעצר ואחריתו – עד היום – בפיקוח אלקטרוני. כיצד יש לחשב את המועד שבו חל אותו קו גבול, שבגדרו יש להאריך את המעצר בבית המשפט העליון או לשחרר את המשיב? אם תמצי לומר כי יש ליישם את הלכת טחימר כפשוטה גם בהקשר זה, נענה כי יישום כזה מעורר שני קשיים. ראשון, בבש"פ 5060/16 מדינת ישראל נ' פלוני (6.9.2016) (להלן: עניין פלוני) קבע השופט נ' סולברג, בשבתו כדן יחיד ובטרם ניתנה הלכת טחימר, כי בתקופת מעצר "מעורבת" של קטין אין לצרף את ימי המעצר משני הסוגים. על פי קו זה, במקרה שבו קטין היה עצור מאחורי סורג ובריח ולאחר מכן בפיקוח אלקטרוני – יש לבקש להאריך את מעצרו בבית המשפט העליון רק בחלוף 18 חודשים מיום מעצרו בפיקוח אלקטרוני (שם, פסקה 14). יש לציין כי המשיב הוא אותו פלוני מעניין פלוני, כך שהקביעה שם ניתנה בעניינו והיא חלה עליו באופן ישיר. בית המשפט הוסיף שם כי המחוקק נתן מענה לפרק זמן ארוך זה במעצר בפיקוח אלקטרוני, בדמות סעיף 10יד(ב) לחוק הנוער: "הורה בית המשפט על מעצרו של קטין בפיקוח אלקטרוני... יורה על קיום דיון בעניינו של הקטין אחת לשלושה חודשים". כך מובטחת ביקורת שיפוטית על מעצרו של הקטין.

          קושי שני הוא יחס ההמרה הראוי בהיבט זה. בכל הנוגע לבגירים, וכפי שהודגש בעניין טחימר, מצוי בחוק המעצרים מפתח מדויק ופשוט ליחס ההולם בין ימי המעצר משני הסוגים – 1:2. יחס זה עובר כחוט השני בהסדרים העוסקים בהגשת בקשה להארכת מעצר בשל עיכוב בקצב ההליך – באין כתב אישום, באין הכרעת דין ובאין גזר דין (סעיפים 61-60 לחוק המעצרים). בכל תקופה, השינוי עומד ביחס של 1:2 – 60 לעומת 30 באין כתב אישום, 18 חודשים לעומת תשעה חודשים באין הכרעת דין, 180 ימים לעומת 90 ימים באין גזר דין. הנקודה החשובה היא כי ניתן לאמץ את ההיגיון של עניין טחימר, ולקבוע ששתי האפשרויות – מסלולים נפרדים או יחס של 1:1 – אינם משקפים את עמדת המחוקק. עמדתו היא כי מעצר בפיקוח אלקטרוני אף הוא "מעצר", וכי קיים שוני בעוצמת הפגיעה בנאשם העצור בבית מעצר לעומת נאשם העצור בפיקוח אלקטרוני.