בש"מ 6133/15 המרכז לאקונומיה בישראל (חל"צ) נ' . עיריית רחובות-מנהל הארנונה ואח'

ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי בבר"מ 1751/15 (להלן: ההליך העיקרי) מיום 20.7.2015, במסגרתה נמחק ערעור המערערת בשל אי-תשלום אגרה ואי-הפקדת עירבון במועד. כן מופנה הערעור כלפי החלטת הרשם מיום 12.7.2015 לדחות את בקשת המערערת לעריכת דיון במעמד הצדדים בו תסביר מדוע אינה יכולה לעמוד בתשלום סכומי האגרה והעירבון שנקבעו. 

1. במסגרת ההליך העיקרי, המערערת הגישה בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון בשל מצבה הכלכלי הקשה. בנוסף, טענה בבקשתה כיאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים) אוסרת על רשות מקומית לגבות תשלום השנוי במחלוקת משפטית, בטרם ניתן פסק דין. בשל כך, והיות שהמשיבה היא רשות מקומית, ביקשה המערערת כי הרשם יורה על השבת עירבון בסך 10,000 ש"ח אותו הפקידה כעירבון בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ועל קיזוז אגרת ההליך העיקרי מסכום זה. ביום 18.3.2015 קבע הרשם ג' לובינסקי כי בניגוד לטענת המערערת, חובתה להפקיד עירבון אינה קשורה כלל ועיקר לסוגיית זכאותה של רשות מקומית לנקוט הליכי גבייה בהתאם לאכרזת המסים. כן קבע הרשם כי אף אם ייצא מנקודת הנחה כי מצבה הכלכלי של המערערת אינו מן המשופרים, הוא לא שוכנע כי אין ביכולתה לשלם אגרה ולהפקיד עירבון בהעדר תשתית עובדתית מספקת למצבה הכלכלי. בפרט, התייחס הרשם לעובדה שהמערערת הפקידה בבית המשפט המחוזי סכום בסך 10,000 ש"ח ולא הבהירה את מקור הסכום. על כן, קבע הרשם את סכום העירבון על סך של 9,000 ש"ח.
2. המערערת ערערה על החלטת הרשם האמורה, וחזרה על טענתה כי הדין אוסר על עירייה לנקוט בהליך גבייה לגבי סכום שנוי במחלוקת משפטית. משכך, דרשה כי יורה בית משפט זה על החזרת העירבון שהפקידה בבית המשפט המחוזי, ועל קיזוזו עם אגרת המשפט והעירבון אשר נקבעו בהחלטת הרשם. המערערת הוסיפה וטענה כי בטרם מועבר הליך לדחייה או למחיקה בשל אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון, זכות הגישה לערכאות מחייבת לקיים דיון במעמד הצדדים בו יטענו הצדדים בדבר מצבו הכלכלי של מבקש הפטור. ביום 8.6.2015 דחיתי את הערעור (בש"מ 2070/15), וקבעתי כי אין מקום להתערבות בהחלטת הרשם, שכן אין קשר בין הוראות החוק בדבר סמכות הגבייה של רשות מקומית לבין חובות הפקדת עירבון הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). כמו כן, קבעתי כי אין כל בסיס לטענת המערערת בדבר חובה לקיים דיון במעמד הצדדים טרם מחיקת הליך או רישומו לדחייה.
3. המערערת לא שילמה את האגרה ולא הפקידה עירבון, ועל כן הודיעה מזכירות בית משפט זה ביום 28.6.2015 כי ההליך העיקרי נרשם לדחייה בפני הרשם. ביום 9.7.2015 המערערת הגישה בקשה להורות על קביעת דיון במעמד הצדדים בטרם יימחק ההליך, כדי שתוכל להראות מדוע אינה מסוגלת לעמוד בתשלומי האגרה והעירבון. בקשה זו נדחתה על ידי הרשם ביום 12.7.2015, אשר קבע כי אין הצדקה לדיון במעמד הצדדים בסוגיות האגרה והעירבון, משום שסוגיות אלו הוכרעו כבר בהחלטתו מיום 18.3.2015 ובהחלטתי מיום 8.6.2015. עם זאת, לפנים משורת הדין, הרשם נתן למערערת ארכה לתשלום האגרה והפקדת העירבון עד ליום 15.7.2015, אחרת יובא ההליך העיקרי למחיקה. המערערת לא עמדה במועד שנקבע, ועל כן ביום 20.7.2015 הורה הרשם על מחיקת ההליך העיקרי.
4. מכאן הערעור שלפניי. המערערת טוענת כי מחיקת הליך בשל אי-תשלום אגרה או בשל אי-הפקדת עירבון נוגדת את המשפט החוקתי הישראלי, משום שהיא פוגעת פגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות, אשר אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטת המערערת, מחיקת הליך כאמור משמעותה חסימת דרכו של מתדיין אל בית המשפט, באופן אשר שולל ממנו כליל את זכות הגישה לערכאות, וכן פוגעת בזכות המתדיין לכבוד ולשוויון בפני החוק. לטענת המערערת, הפגיעה בזכויות החוקתיות נעשית שלא מכוח חוק או לפי חוק, שכן ההסמכה למחיקת ההליך היא מכוח תקנות סד"א; אין לה כל תכלית ובוודאי לא תכלית ראויה; והפגיעה אינה מידתית משניתן להטיל את החיוב בעירבון ובאגרה כחלק מחיוב המפסיד בהוצאות בסוף ההליך. על כן מבקשת המערערת כי אורה על צירוף שרת המשפטים או מנהל בתי המשפט כמשיבים לערעור, כדי שיוכלו לטעון לתכלית ההוראות המתירות את מחיקת ההליך בשל אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון, וכי אורה על ביטול החלטתו של הרשם למחוק את ההליך העיקרי.

           בנוסף, חוזרת המערערת על טענתה כי מחיקת ההליך בשל אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים בסוגיית המחיקה מנוגדת לפסיקה ולחוקי היסוד. כאמור לעיל, טענה זו הועלתה גם בבש"מ 2070/15, ודחיתי אותה לאחר שמצאתי כי אין לה כל בסיס. אינני מוצא מקום לדון בטענה זו בשנית, ולכן אדון אך בטענת המערערת בדבר חוקתיות ההסמכה למחיקת הליך.

4. טענתה של המערערת היא טענה במישור החוקתי, המופנית נגד תוקף תקנה 100 לתקנות סד"א, המתירה לשופט או לרשם למחוק הליך בשל אי-תשלום אגרה; ונגד תוקף תקנה 431 לתקנות סד"א, המתירה לשופט או לרשם למחוק ערעור בשל אי-הפקדת עירבון להבטחת הוצאות המשיב (להלן:התקנות הרלבנטיות). לשיטת המערערת, תקנות אלה סותרות זכויות חוקתיות הנגזרות מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואינן עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. דא עקא, שהתקנות הרלבנטיות הן תקנות אשר הותקנו עובר לתחולתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונוסחן לא תוקן מאז. משכך, הן חוסות תחת מטרייתו של סעיף שמירת הדינים הקבוע בסעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד", ומשכך תוקפן משומר.

           ודוק, הוראת דין אשר הייתה קיימת לפני כניסתם לתוקף של חוקי היסוד אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית, ופרשנותה עשויה להשתנות בהתאם לרוח חוקי היסוד (וראו דבריי בע"א 5931/06 חסיין נ' כהן (15.4.2015)). אולם המערערת אינה טוענת כי יש מקום לשנות את האופן בו מיושמות התקנות הרלבטיות, אלא כי דין התקנות הרלבנטיות להתבטל. משכך, דין הערעור להידחות בהתאם לסעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

5. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין כי אף אם הייתה המערערת טוענת כי יש לשנות מפרשנות התקנות הרלבנטיות, אינני סבור כי יש מקום לכך. עניינה של המערערת נוגע למחיקת הליך ערעור בשל אי-הפקדת עירבון ואי-תשלום אגרה. המערערת טוענת כי מחיקת ההליך העיקרי שוללת ממנה את זכות הגישה לערכאות, אולם למעשה המערערת זכתה ליומה בבית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענותיה. הזכות אשר נפגעת בעת מחיקת ערעורה של המערערת היא זכות הערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית, זכות אשר מעמדה והיקפה טרם הוכרעו בפסיקת בית משפט זה (ראו: בר"מ 2498/14 המרכז לאקונומיה בישראל בע"מ נ' עיריית רחובות (מנהל הארנונה וועדת ערר לארנונה), בפסקה 7 (10.6.2014); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ, בפסקה 11 (4.6.2012)), אולם דומה כי אין חולק כי זכות זו מצומצמת יותר בהיקפה מזכות הגישה לערכאות. זאת, שכן כאשר בערעור עסקינן, הרי שהמערער זכה כבר ליומו בבית המשפט, וקיים בעניינו פסק דין מנומק של הערכאה הדיונית. לפיכך, את זכות הערעור יש לאזן אל מול שיקולים נוספים, כגון סופיות הדיון, מניעת הליכי סרק בפני בית משפט, ומניעת הטרדתם של המשיבים והבטחת הוצאותיהם (ראו והשוו: בש"א 3931/97אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (5.8.1997); בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, בפסקה 12 (1990)). איזון זה בין השיקולים הרלבנטיים נערך במסגרת הכללים בדבר תשלום אגרה והפקדת עירבון בערעור בכלל, ובמסגרת הכללים אשר נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי ובפסיקת בית משפט זה בדבר התנאים להפעלת הסמכות המתירה מחיקת ערעור בגין אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון בפרט. כשלעצמי, אני סבור כי איזון זה בין זכות הערעור לשאר השיקולים הרלבנטיים נעשה באופן ראוי. עם זאת, משמצאתי כי דין הערעור להידחות משום שהתקנות הרלבנטיות ממילא מוגנות על ידי סעיף 10 לחוק היסוד, ניתן להותיר דברים אלו בצריך עיון.
6. סיכומם של דברים, הערעור נדחה.

           ניתן היום, ל' בתשרי התשע"ו (13.10.2015).