בשטקר נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקש למשך 90 יום בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית בה איבדה את חייה הולכת רגל קשישה.

ב"כ המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה.

מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, נותרה לבירור שאלת מסוכנותו של המבקש.בהתאם לפסיקה הרלוונטית תיבחן שאלת המסוכנות על רקע נסיבות ביצוע העבירה לכאורה, עברו התעבורתי של המבקש , ותק נהיגתו ו"הילכת הצינון" כפי שהגדירה בית המשפט העליון.

אדגיש רק כי לעניין עוצמת הראיות הדרושה כבר החליט בית המשפט העליון בהלכה מסודרת:

בשפ 98 / 2177 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 98 (3) 223], עמוד 3

נקבע מפורשות:

"גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מייד לאחר מכן. ראו, למשל, בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אלא שהשימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. ראו והשוו בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 215, בע' 219. בהיעדר יסוד להעמדה לדין אין מקום לפסילתו המינהלית של הנהג.

הדין מאזן איפוא בין הצורך לשמור על בטחון הציבור בדרכים לבין זכותו של אדם לכך שרשיון- הנהיגה שלו לא יותלה ללא הצדקה. ראו והשוו בג"צ 204/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205, בע' 1208-1209.

עם זאת, מן השלב שבו מדובר - הוא שלב החקירה, הקודם אף לגיבוש עמדתה של התביעה אם להגיש כתב-אישום - נובע כי הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב- אישום. ראיות לכאורה במובן האחרון הן עדויות המוכיחות, למיצער, את היסודות המרכזיים של העבירה, שהם, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית - נהיגה רשלנית שכתוצאה ממנה נהרג אדם.

ואילו לצורך פסילה מינהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת-דרכים קטלנית. שכן, במקרים רגילים - בהיעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות. "

לצורך הערכת מסוכנותו של המבקש קראתי את תיק החקירה ולהלן הנתונים:

המבקש תאר את הולכת הרגל כאשר הוא רואה אותה עומדת על אי תנועה עם פניה לכיוון הכביש.

המדובר באור יום כאשר שדה הראייה פתוח לחלוטין.

אין תיאור של התפרצות מהירה לכביש ע"י הולכת הרגל אלא טענה של המבקש עצמו כי הלכה ב"הליכה רגילה". למרות מצב זה, פגע המבקש בהולכת הרגל במהירות אותה הוא עצמו הגדיר בין 50 – 60 קמ"ש באופן בו ראשה של הולכת הרגל הוטח בשמשת הרכב וזו נשברה.

מיד לאחר התאונה לא עצר המבקש במקום לצורך הגשת עזרה.

לדבריו הוא נלחץ לאחר שראה אנשים במקום ועזב את הזירה.

נכון כי הסגיר עצמו מיד למשטרה, אך לא מצאתי בתיק החקירה כל ראייה ממשית לתקיפתו של המבקש ע"י קהל או לניסיון תקיפה כזה כפי שניסה לטעון ב"כ המבקש.

מעדותו של המבקש עצמו ומקביעתו של בוחן המשטרה ניתן ללמוד כי המבקש התנהל ללא תשומת לב לדרך, בחוסר זהירות מובהק ותוך איחור בתגובה פגע בקשישה שחצתה את הכביש בהליכה.