בר תור ואח' נ' הירש

החלטה

בפניי בקשה הנתבע (להלן: "המבקש") להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין אשר ניתן ע"י מותב זה ביום 27.06.2013 , וזאת עד למתן הכרעה בערעור אשר הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת.

בפסק הדין שניתן נתקבלה תביעת המשיבים, הם התובעים בתובענה, לפסיקת פיצויים בגין עוולת לשון הרע.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור הינם גבוהים, כפי שהדבר עולה מהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת והעתק הימנה צורף לבקשה.

עוד טוען המבקש, כי בשל מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם וכאשר יתקבל הערעור. בהקשר זה, מפנה המבקש לבקשה למתן פטור מתשלום יתרת האגרה שהגישו המשיבים ואשר במסגרתה נטען כי המשיב 1, שהינו אב המשפחה והמפרנס העיקרי שלהם, איבד את הראייה ונאלץ כתוצאה מכך להפסיק לעבוד. על סמך נתונים אלה, טוען המבקש כי לא יהיה ביכולתו לגבות את כספו חזרה, אם וכאשר ערעורו יתקבל.

המשיבים מתנגדים לבקשה, בהסתמכם על תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. המשיבים מבקשים להסתמך על ההלכה הפסוקה, לפיה נקבע כי על המבקש לעכב ביצוע פס"ד הנטל לשכנע את ביהמ"ש בקיומו של נימוק המצדיק סטייה מן הכלל, וסטייה כזו תהא מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים; האחד כי למערער סיכויים טובים, והשני כי אם לא יעוכב הביצוע, יהא זה מן הנמנע, או קשה מאד, להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המידי של פסה"ד, יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון.

המשיבים סבורים, כי המבקש לא הניח תשתית עובדתית שבכוחה להצביע כי סיכוייה להצליח בערעור טובים. כמו כן טוענים הם, כי כל טענות ההגנה של המבקש נדונו כבר בפסה"ד ונדחו בזו אחר זו.

עוד טוענים המשיבים, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי יהא זה מן הנמנע, או קשה מאד, להשיב מצבה לקדמותו, או כי ביצועו המידי של פסה"ד, יגרום לו לנזק שאינו בר תיקון, ועל כן יש לדחות בקשתו.

בתקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, נקבע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים".

כלל ידוע הוא, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין אשר עליו מערערים, אלא במקרים חריגים ובייחוד כאשר מדובר בחיוב כספי. נטל השכנוע לעיכוב פסק הדין רובץ לפתח המבקש לעשות כן (ראו: בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פרייזן, פ"ד מה (5) 499, 503).

"הכלל הוא כי פסק דין יש לבצע עם הינתנו בערכאה הראשונה, ועל מנת להצדיק עיכוב ביצועו, על המבקש זאת להצביע – ולשכנע – על קיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית, כי קיימים סיכויים טובים להצליח בערעור; שנית – כי אם יזכה בערעור יהא מן הנמנע או קשה להחזיר את מצב לקדמותו או כי ביצועו המידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (ב"ש 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ (5) 403).

בסוגיית השבת המצב לקדמותו, נפסק כי כאשר עסקינן בחיוב כספי גרידא, אין נטייה לעכב ביצועו של פסק הדין, באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך, אשר לא ניתן להשיבו, לבד ממקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, במידה והערעור יצלח [ראו: ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן (פורסם בנבו)].

אחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע ההלכות האמורות, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

באשר לסיכויי הערעור, המבקש מציין באורח סתמי ולא מנומק כי קיים סיכוי טוב להצלחת הערעור.

בהתייחס לסיכויי הגבייה מן המשיבים, המבקש תולה יהבו על בקשה למתן פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, ובמסגרתה טענו המשיבים לחוסר יכולת לשלם את יתרת האגרה. בקשה זו אינה רלוונטית לענייננו היום, שכן הבקשה למתן פטור נמחקה לבקשת המשיבים אשר שילמו בסופם של יום את יתרת האגרה. זאת ועוד, המבקש אינו מניח בפני בית המשפט נתונים אודות מצבם הכלכלי העדכני של המשיבים נכון להיום. מכאן, עולה כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית מספקת התומכת בטענתו, כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב פסק הדין.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.