א. בקשת רשות ערעור (ולצדה בקשת עיכוב ביצוע) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא השופט מ' דרורי) מיום 17.6.2015 בעמש"מ 30543-02-14, בגדרו התקבל חלקית ערעור המבקשת על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (יושבת הראש עו"ד נ' אדן ביוביץ והחברים עו"ד א' נאות מרקוביץ ומר ח' אהרון) מיום 19.1.2014 (הכרעת הדין מיום 8.12.2013) בבד"מ 70/10. עניינה של הבקשה פיטורי המבקשת משירות המדינה נוכח עבירות משמעת שונות.
רקע והליכים קודמים
ב. ביום 18.7.2010 הוגשה נגד המבקשת, ילידת 1961, שכיהנה בתפקיד ראש ענף גביה ואכיפה בלשכת ממונה אזורי מע"מ בבאר שבע (להלן המשרד) תובענה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, המייחסת לה עבירות משמעת שונות במסגרת שלושה אישומים. על-פי המתואר בתובענה, המבקשת שימשה כאחראית על החזרים במשרד. ביום 18.3.2008 הורתה האחראית על המבקשת על העברתה מתפקידה לאולם קבלת קהל, ולמחרת היום יצאה המבקשת לחופשת מחלה של כמחצית שנה (להלן חופשת המחלה הראשונה). במהלך חופשה זו עתרה המבקשת לבית הדין לעבודה בעניין הגשת מועמדותה למכרז פנימי למשרת "מנהל מדור תפיסות". ביום 11.11.2008 יצאה המבקשת לחופשת מחלה נוספת למשך כעשרה חודשים, נוכח תאונת דרכים בה הייתה מעורבת (להלןחופשת המחלה השניה).
לפי הנטען באישום הראשון, ביום 8.9.2008, למחרת חופשת המחלה הראשונה, שבה המבקשת למשרד. ביום 17.9.2008 ביקש הממונה על המבקשת לקרוא לה באמצעות מזכירתו בנושאים הנוגעים לעבודה, אולם המבקשת סירבה להגיע ומסרה לו, באמצעות אמרכלית המשרד, כי עליו לפנות לעורך דינה ולא ישירות אליה. ביום 6.10.2008 פנה סגן הממונה למבקשת כדי להעבירה לעבודה משרדית, אולם המבקשת דרשה מן הסגן למסור לה בכתב היכן תשב ומה תעשה, כדי שתוכל להתייעץ עם עורך דינה.
לפי הנטען באישום השני, ביום 7.9.2009, למחרת חופשת המחלה השנייה, שבה המבקשת למשרד. מיום זה ועד ליום 12.7.2010 סירבה המבקשת לבצע עבודתה כהוראת הממונים וסירבה לקבל קהל, וחרף זאת נכנסה, יום יום, לחדר מזכירות במשרד, וישבה שם עד תום יום העבודה. בזמן זה הרבתה המבקשת לישון בחדר המזכירות, כאשר רגליה מונחות על השולחן, ופעמים אחרות קראה עיתון.
לפי הנטען באישום השלישי, במהלך חופשת מחלתה השניה, ניהלה המבקשת הליך בבית הדין לעבודה נגד המשרד, בעניין הגשת מועמדותה למכרז פנימי. במסגרת ההליך, הקליטה המבקשת את הממונה הישירה שלה, וזאת ללא ידיעתה.
ג. בית הדין המשמעתי הרשיע את המבקשת בכל המיוחס לה. נקבע, בהסתמך על עדויות החוקרים, הממונה על המבקשת, אמרכלית ומרכזת גביה במשרד ועוד, וכן על תרשומות שנרשמו בזמן אמת, כי המבקשת ביצעה את המיוחס לה בשלושת האישומים. בית הדין נדרש בין היתר לטענות המבקשת בדבר הגנה מן הצדק, הכוללות שיהוי בהגשת התובענה, התנהלות בעייתית של רשויות החקירה והתביעה וכן הפרת הבטחה שלטונית, שניתנה לה כנטען בזמן ההליך שניהלה בבית הדין לעבודה, לפיה תועבר למקום עבודה אחר. לעניין טענת השיהוי נקבע, כי אמנם מעשיה של המבקשת החלו ביום 5.5.2008, אולם היא שהתה בחופשת מחלה זמן ניכר מתקופה זו, וכן ניהלה הליך בבית הדין לעבודה נגד המשיבה שבמסגרתו טענה כי המשיבה מתנכלת לה, היינו חלק ניכר מעיכוב ההליכים נבע מהתנהלותה של המבקשת ולכן אין לקבל את טענתה לפיה היו אלה הרשויות שהשתהו בטיפול במקרה. אשר לטענות בדבר רשויות החקירה והתביעה, נמצא כי האופן בו אלה פעלו לא פגע בזכותה של המבקשת למשפט צודק באופן המצדיק את זיכויה. אשר לטענת הפרת ההבטחה השלטונית, נקבע כי מפרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה עולה שבאת כוח המדינה הסכימה לנסות למצוא פתרון למצב הדברים, אך לא היה מדובר בהתחייבות, ועל כן נדחתה גם טענה זו.
אשר לעונש, בית הדין המשמעתי נתן דעתו לנסיבותיה האישיות של המבקש ולמצבה הבריאותי והנפשי, ומנגד לחומרת מעשיה, לכך שלא הביעה חרטה על מעשיה וכן לצורך בהרתעת עובדי שירות המדינה ממעשים דומים. בסיכומם של דברים השית בית הדין המשמעתי על המבקשת את העונשים הבאים: נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה משירות המדינה לשישה חודשים; פסילה מרשות המסים עד הגיעה לגיל 67.
ד. בית המשפט המחוזי נעתר לערעור המבקשת בחלקו, בכך שזיכה אותה מן האישום השלישי, וכן ביטל את פסילתה משירות עתידי ברשות המסים. בית המשפט האזין לטענת המבקשת לפיה כל המיוחס לה נובע מהתנכלויות הממונה האזורי כלפיה, ולכן יש לזכותה מכל האישומים, אולם קבע כי חומר הראיות בתיק מצביע על כך שכטענת המדינה, היתה זו התנהגות המבקשת אשר הביאה לפיטוריה. בית המשפט גם מצא לדחות את טענות המבקשת לעניין הגנה מן הצדק, מטעמים דומים לאלה של בית הדין. אשר להרשעתה באישום השלישי, צוין כי אמנם נקבע בפסיקה שהדין המשמעתי אוסר על עובד להקליט את מעסיקו – אף אם אין מדובר בהקלטת סתר האסורה בחוק – אולם בענייננו הנסיבות שונות, שכן המבקשת נלחמה על מקום עבודתה, ולכן בנסיבות סבר בית המשפט כי אין למנוע ממנה את זכותה לפעול למען שימור פרנסתה, באמצעות ההקלטות האמורות. מכאן, מצא בית המשפט לזכותה כאמור מאישום זה. לעניין העונש נקבע, כי התנהגותה של המבקשת חייבה את פיטוריה, אולם די היה בפיטורין ובנזיפה כדי להשיג את תוצאת הענישה הראויה בנסיבות, שכן אין מדובר בעבירות ברף החמור ביותר בדין המשמעתי. נוכח האמור, וכיוון שמצא לזכותה מהאישום השלישי, קבע בית המשפט המחוזי כי לא תהא פסולה מלעבוד ברשות המסים בעתיד; אשר לפסילתה מעבודה בשירות המדינה למשך מחצית שנה, נקבע כי יש לספור תקופה זו מעת הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי ולכן התקופה כבר חלפה בעת מתן פסק הדין.
הבקשה
ה. נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את טענת ההגנה מן הצדק של המבקשת, על ראשיה השונים. כך, למשל, נטען כי העובדה שהמבקשת שהתה בחופשת מחלה, וכן עצם קיומו של ההליך בבית הדין לעבודה, אין בהם כדי להפחית מטענת השיהוי, שכן לא היה באלה כדי לעכב את ההליכים נגד המבקשת, ולכן לא די בהם להסביר את הזמן הרב שחלף מאז החלו האירועים ועד תחילת ההליכים נגד המבקשת בבית הדין המשמעתי. עוד נטען בנוגע לאישום השני, כי המבקשת לא יכולה היתה לקבל קהל נוכח מצבה הרפואי, ולכן סירובה לעבוד בעמדת קבלת הקהל היה מוצדק. אשר לעונש נטען, כי עונש הפיטורים הוא עונש קיצוני, אשר אינו הולם את נסיבות המקרה הקונקרטי.
דיון והכרעה
ו. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אין בידי להיעתר לה; וממילא אף לא לבקשת עיכוב הביצוע. כך, בראש וראשונה, כיון שהבקשה אינה מעלה טעם משפטי החורג מעניינה הקונקרטי של המבקשת במסגרת ההליכים שתוארו, וכידוע די בכך שלא להיעתר לבקשה לערעור ברשות בגלגול שלישי, גם כאשר הערכאה הראשונה הייתה ערכאה משמעתית (בר"ש 3207/10ריחני נ' מדינת ישראל, פסקה י"א (2010); בר"ש 8785/14 מרגי נ' מדינת ישראל, פסקה י"ד (12.1.2015)). בית הדין המשמעתי הוא טריבונל שיפוטי לכל עניין, והערעור לבית המשפט המחוזי משלים "שני ימים שיפוטיים" שמעבר להם יש צורך בקיומם של תנאים מיוחדים. בנדון דידן נסבה הבקשה, רובה ככולה, על טענות עובדתיות קונקרטיות – חרף הצגתן כמשפטיות ועקרוניות – ובאלה תהא ההתערבות מצומצמת ובנסיבות חריגות (בר"ש 1185/13 אוחנה נ' נציבות שירות המדינה, פסקה י' (2013); בר"ש 7576/14 סמיר נ' לשכת עורכי הדין, פסקה י' (2014)). לא מצאתי כי נסיבות אלה מתקיימות בענייננו, משבית הדין המשמעתי ובית המשפט המחוזי נדרשו בפירוט וביסודיות לחומר הראיות העומד כנגד המבקשת, ובית המשפט המחוזי אף מצא לנכון לזכותה בסופו של יום מאחד מן האישומים, ולהקל במידה מסוימת בגזר דינה.
ז. לגופם של דברים, לא אפתח את המסכת העובדתית מבראשית, אולם אעיר לעניין העונש כי נראה שבדין קבע בית המשפט המחוזי שבנסיבות היה מקום לפיטורי המבקשת לאלתר. לפי קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות, במשך חודשים ארוכים המבקשת הגיעה למשרד ו"העבירה כרטיס", אולם בפועל לא עשתה דבר; בנוסף לכך סירבה לקבל את מרותם של הממונים עליה וסירבה לדבר עמם; וזאת אף אם נתעלם מצירוף המקרים שביציאתה לחופשת מחלה של כחצי שנה למחרת היום בו נודע לה כי היא מועברת מתפקידה. במצב עניינים זה, כלום יעלה על הדעת להותירה בעבודתה? הלא גם לשכל הישר מקום במחוזותינו, ומה צורה לו לשירות הציבור אם כך נוהגת עובדת בו וככלות כל אלה תבקש להיוותר בתוכו.
ח. בהיעדר בקשת רשות ערעור של המדינה, אינני מוצא להרחיב על זיכויה של המבקשת מהאישום השלישי על-ידי בית המשפט המחוזי. אציין עם זאת, כי בשונה מהדין הפלילי הרלבנטי הקבוע בחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979, המגדיר האזנת סתר כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה" (סעיף 1 לחוק, הדגשה הוספה – א"ר), דהיינו אין הוא כולל בגדרי האזנת סתר מצב בו מקליט השיחה הוא אחד הצדדים לה, הדין המשמעתי ככלל אוסר על הקלטת סתר של עובד את רעהו או הממונה עליו. כפי שקבע לעניין זה השופט זמיר:
"התנהגות כזאת, שמקורה בחשדנות או בתככים, עלולה לזרוע חוסר אמון בין העובדים לבין עצמם, לשבש את היחסים בקרב שירות המדינה, ובסופו של דבר אף לפגוע בשירות שהוא נותן לציבור. עצם השיבוש ביחסים ובתפקוד די בו כדי לקבוע שהתנהגות כזאת היא התנהגות שאינה הולמת את עובד המדינה" (עש"מ 5246/99אהרוני נ' נציבות שירות המדינה, פ''ד נו(1) 481, 489 (1999)).
הלכה זו ראויה לאישוש ולחיזוק. הקלטת אדם שלא בידיעתו נגועה ככלל בפגם מוסרי, שלמותר להכביר עליו מלים; הרי שיחה בין אדם לחברו אינה ככלל מיועדת להקפדה "משפטנית" על כל מלה, בידיעה שהיא תשמש חומר ראייתי בהליך כזה או אחר. המקליט ועושה בכך שימוש, הריהו עושה ככלל מעשה אשר לא יעשה "ברשות התורה" להבדיל, ויחשוב כל אחד מאתנו מה היה הוא חש אילו נודע לו שהוקלט על-ידי פלוני מחבריו לעבודה בלא ידיעתו.
בית המשפט המחוזי נתן דעתו להלכה זו, אולם סבר כי בנסיבות, כיון שענייננו בעובדת המסוכסכת עם הממונים עליה ונמצאת בעיצומו של הליך משפטי הנסב על אותה סוגיה, אין למנוע ממנה את האפשרות להוכחת טענותיה באמצעות הקלטת הממונה עליה שלא על דעתה. כאמור, גם אם דעתי העקרונית היא כפי שהובעה ובמובהק, אין הדבר נדרש להכרעה בענייננו, בהעדר בקשת רשות ערעור מטעם המדינה, ועל כן לא אדרש גם לגופם של דברים במקרה הפרטני.
ט. אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשת עיכוב הביצוע.
ניתנה היום, י"ט בתמוז התשע"ה (6.7.2015).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15045500_T01.doc זפ