בר"ש 4110-15 מאג'ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח'

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) בעמל"ע 62086-01-15 מיום 12.5.2015. במסגרת פסק הדין התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד הרן, עו"ד שובל ועו"ד ויטמן) בבד"א 65/14 מיום 21.5.2014, כך שנקבע כי תחת עונש השעיה של שישה חודשים, יוחזר העונש של 30 חודשי השעיה שהטיל בית הדין המשמעתי במחוז צפון על המבקש (עו"ד נערה, עו"ד חילו ועו"ד זועבי), בבד"מ 11/12 מיום 21.5.2014.

רקע והליכים משמעתיים

ב.             המבקש ייצג מתלונן בתביעת נזיקין בעקבות נזקי גוף שנגרמו למתלונן בתאונת דרכים בשנת 2001. המבקש הגיע להסדר עם חברת הביטוח שלפיו הפיצוי שישולם למתלונן יהיה בסך של 8,000 ש"ח. למתלונן נקבעה בביטוח לאומי דרגת נכות של 10%. המתלונן טען כי המבקש טיפל בעניינו ברשלנות ולכן הגיש בשנת 2007 תביעה נגדו בבית משפט השלום בנצרת (ת"א 3509/07). בית המשפט קבע ביום 3.5.2010 כי במעשיו ובמחדליו של המבקש בטיפול בעניינו של המתלונן הייתה התרשלות המצדיקה לחייבו בפיצויים בסך של 87,000 ש"ח.

ג.              המתלונן הגיש קובלנה נגד המבקש ללשכת עורכי-הדין. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז צפון (עו"ד נערה, עו"ד חילו ועו"ד זועבי, בד"מ 11/12) הרשיע ביום 13.11.2012 את המבקש, על פי הודאתו בכתב קובלנה מתוקן, בעבירות של הפרת חובת עורך דין, פעולה בניגוד לחובות נאמנות ומסירות ללקוח ומעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. בית הדין גזר על המבקש, ביום 21.5.2014, 30 חודשי השעיה בפועל, שיחלו לאחר ריצוי כל ההשעיות שהוטלו על המבקש בעבר, אותו מנה. כן הוטלו על המבקש שלוש שנות השעיה על תנאי למשך שלוש שנים מיום ריצוי ההשעיה בפועל והוצאות בסך של 2,500 ש"ח. בית הדין ציין כי למבקש שמונה הרשעות קודמות, ולכן אין מדובר במעידה חד פעמית. עוד צוין כי הפיצויים למתלונן שקבע בית משפט השלום, לא שולמו. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

ד.             בית הדין המשמעתי הארצי סבר כי בית הדין המשמעתי המחוזי החמיר ביתר עם המבקש, וכי יש להפחית את עונש ההשעיה שהוטל עליו, כך שהעונש יועמד על ששה חודשי השעיה בלבד ושאר הוראות גזר הדין יעמדו בעינן. על פסק הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. יצוין כי לשיטת בית הדין הארצי, לא היה מקום להתיחס לאי תשלום הפיצויים, שכן נושא זה נמחק מכתב הקובלנה בשעתו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.             בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי והשיב על כנו את העונש שהטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש. בית המשפט ציין, בין השאר, כי זכותו וחובתו של בית המשפט להתבונן בתמונה הכוללת, ולהביא בחשבון את העובדה שהמבקש לא שילם למתלונן את התשלום שהוטל עליו, אף שעברו כחמש שנים מיום מתן פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת; בית המשפט ציין כי יתכן שחלק מהסכום שולם, אך לא הוצגו בפניו מסמכים המעידים על תשלום הסכום המלא. בית המשפט הוסיף, כי מנקודת מבטו של המתלונן ומנקודת מבט של החברה בכללותה, המבקש לא קיים החלטה שיפוטית במשך חמש שנים, והמתלונן, שניזוק לפני כ-15 שנה, וזכה בפסק דין לפני חמש שנים, לא קיבל את המגיע לו. בנוסף, ציין בית המשפט כי המבקש העיד שמצבו הכלכלי טוב, ולכן תימה מדוע לא שילם את יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל שפתח המתלונן נגדו.

א.             בית המשפט המחוזי קבע, כי עברו המשמעתי של המבקש רלבנטי לצורכי שיקולי ענישה רחבים, וכי צדק בית הדין המשמעתי המחוזי כשקבע כי מדובר בדפוס התנהגות. נקבע כי נוכח עברו המשמעתי המכביד של המבקש, אשר נדון לתקופות השעיה רבות, שסופן בשנת 2021, אין הוא זכאי ליהנות מענישה מופחתת. בית המשפט העיר, כי היה על בית הדין המשמעתי הארצי לנמק בצורה מפורטת הרבה יותר מדוע העמיד את העונש על חמישית מהעונש שקבע בית הדין המשמעתי המחוזי. מכל מקום, קבע בית המשפט כי פסק דינו של בית המשפט המשמעתי המחוזי מבוסס וראוי לאימוץ, וכך עשה.  כלפי פסק הדין הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.