בר"ש 3589-15 אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל) בעמל"ע 61486-03-15 מיום 11.5.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עו"ד י' פנקס, אב"ד) בבד"א 86/13 מיום 23.3.15. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את בקשת המבקש לעיכוב הליכי ההשעיה שנגזרו עליו, ובית המשפט המחוזי לא התערב בכך. במרכז הפרשה וההליך עומדת השעיית המבקש מלשכת עורכי הדין בגין הרשעתו בעבירה של גניבה מלקוחותיו.

רקע והליכים קודמים

ב.             המבקש הוא עורך-דין שהורשע בעבירה של גניבה מלקוחותיו. בעקבות זאת, ולאחר שעונשו הופחת פעמיים בהליכי ערעור, נגזרה על המבקש בבית המשפט המחוזי תקופת השעיה של 49 חודשים מלשכת עורכי-הדין (לפירוט ראו בר"ש 8984/14 אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין (2015)). יש לציין כי לאחר סיום ההליכים בעניינו, ניסה המבקש להגיש בקשת רשות ערעור נוספת. בקשה זו נדחתה על-ידי הרשם לובינסקי, שציין כי "התנהלותו הדיונית של המשיב – אשר עתר לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, מבלי שטרח לציין שכבר הגיש בקשה כאמור לבית משפט זה וכי בקשתו נדחתה – תמוהה ביותר ומהווה חוסר תום לב דיוני מובהק" (בש"פ 430/15 ועדת האתיקה המחוזית נ' אבני (9.2.15), ההדגשה במקור). לאחר שמיצה את כלל ההליכים המשפטיים שעמדו לרשותו לעניין תקופת ההשעיה, החל המבקש בפניה מחודשת, הפעם לעיכוב ביצועה, בנימוקים שונים, לרבות הגשת בקשה לחנינה על-ידי נשיא המדינה. פניית המבקש לבית הדין המשמעתי הארצי, בבקשה לעיכוב ביצוע, נדחתה ביום 23.3.15, תוך שנקבע כי עתירת המבקש לחנינה מנשיא המדינה אינה מהוה עילה לעיכוב השעייתו. ביום 11.5.15 נדחה ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי, אשר קבע אף הוא כי אין מקום לעכב את ההשעיה.

בקשת רשות הערעור

ג.              ככל שניתן להבין, נראה כי טענתו החדשה היחידה של המבקש היא שיש לעכב את השעייתו מלשכת עורכי-הדין בשל פנייתו בבקשת חנינה לנשיא המדינה (סעיף 38 לבקשת רשות הערעור). יתר טיעוני המבקש עוסקים בעניין הרשעתו עצמה ושגיאות לכאורה שנפלו בגזירת-דינו. כן מציין המבקש, כי לא התכוון להטעות את בית המשפט כשהגיש בקשת רשות ערעור שניה, אלא שהבקשה הוגשה בהתאם להחלטת רשם בית משפט זה מיום 25.1.15. המבקש נדרש גם לנושא ההליכים המתנהלים כיום נגד פרקליטת מחוז תל-אביב, שכנטען היתה מעורבת בכתב האישום נגדו, ואומר כבר כאן כי ברי שאין מקום להידרש כאן ועתה לנושא זה.

הכרעה

ד.             לא מצאתי כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מגדיש את הסאה בבקשה נוספת לרשות ערעור, שמשמעה האמיתי, אילו נתקבלו טענותיו, היא פתיחה מחדש של סאגת ההליכים בארבע ערכאות – בתי הדין המשמעתיים לשתי דרגותיהם, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, ובכפליים; והרי ההליכים במהותם תמו, לכל המאוחר, בהחלטתי בבר"ש 8984/14 מיום 6.1.15, ועסקינן בהכרעה חלוטה. אין צורך להכביר מילים על כך שרשות ערעור בכגון דא ניתנת במשורה שבמשורה, בודאי לא בנושא שאין בו כל ענין עקרוני.

ה.             בית המשפט המחוזי, בעקבות בית הדין המשמעתי הארצי, דחה את הבקשה לעיכוב ההשעיה, ובצדק עשה כן נוכח האמור מעלה. בתי משפט ראוי להם כי יתנו דעתם לרכיב סופיות הדיון, כאחד הכלים לעשיית צדק עם כולי עלמא. משה רבנו בנאומו הגדול בפתיחת ספר דברים אומר (א', י"ב) "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". רש"י במקום אומר, בעקבות מדרש תנאים, "טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינים". נער הייתי וגם זקנתי בבית המשפט, וראיתי לא אחת בעלי דין, והדברים נאמרים בלא כוונת פגיעה, ששיכללו את הטרחנות לדרגה שאין למעלה הימנה. בנידון דידן גם אין כל טעם להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, שבצדק ציין כי בקשת חנינה אינה עילה לעיכוב ביצוע, על פי פסיקה רבת שנים (ראו למשל רע"פ 5074/06 צימר נ' מדינת ישראל (7.6.07) והאסמכתאות שם).

ו.              אחזור לטענה כי בר"ש 637/15 הוגש "על פי החלטת בית המשפט העליון" מיום 25.1.15. מה ש"שכח" המבקש לציין הוא החלטת הרשם לובינסקי בבש"פ 430/15 (בר"ש 637/15) מיום 9.2.15 הנזכרת מעלה, בה נדחתה בר"ש 637/15 בשל התנהגות המבקש שנתגלתה בעקבות פניית המשיבה. צר על כך.