בר"ש 2328/15 עו"ד חיים שטנגר נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 32382-06-13 מיום 2.3.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עו"ד ש' ארדינסט, עו"ד ט' ברק, עו"ד ע' א' לב) בבד"א 123/11 מיום 19.9.12. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בנוגע לזיכוי המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (עו"ד י' מ' בויאר, עו"ד ש' גלילי, עו"ד י' קליין) בבד"מ/פ 236/10 מיום 26.5.13. במרכז הפרשה עומדות התבטאויות המבקש בנוגע לסגנית הנשיא, השופטת טובה סיון, מנוחתה עדן, בגדרי הליך לפסילתה.

רקע והליכים קודמים

ב.             המבקש ייצג את לקוחותיו בתיק עזבונות בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. ביום 21.6.10, עתר המבקש לפסילת השופטת סיון ע"ה, במהלכה ציין כשש פעמים כי התנהגותה גובלת בעבירה של שיבוש הליכי משפט. השופטת דחתה את הבקשה, וביום 11.7.10 עירער המבקש בפני נשיאת בית משפט זה, ובערעורו ציין כתשע פעמים את עניין שיבוש הליכי המשפט. דברים דומים נכתבו ביום 29.8.10 בערר שהוגש על-ידי המבקש בנוגע להחלטת היועץ המשפטי לממשלה (להלן היועץ המשפטי) שלא לפתוח בחקירה פלילית כנגד השופטת; וכן בתביעה אזרחית של המבקש נגד השופטת ביום 13.9.10.

ג.              בגין התבטאויות המבקש, הגישה ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב קובלנה, המייחסת למבקש את העבירות הבאות: היעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, לפי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים) וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן החוק); אי-מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי סעיף 33 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

ד.             בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין זיכה את המבקש, ברוב קולות, מן העבירות שיוחסו לו בקובלנה. לפי דעת הרוב, ועדת האתיקה לא תיארה את הנסיבות שקדמו להתבטאויות המבקש, וממילא אין אפשרות לבחון את ההתבטאויות על רקע נסיבות אלה. בנוסף, נדחתה הטענה לפיה התבטאויותיו של המבקש מהוות התנהגות בלתי הולמת באופן קטגורי המנותק מנסיבות המקרה. עוד צוין, כי התלונה שהוגשה על-ידי המבקש ליועץ המשפטי היא "הערוץ המתאים והטבעי" להעלאת הטענות. לגבי התביעה האזרחית שהוגשה על-ידי המבקש נגד השופטת, נקבע בדעת הרוב, כי "זכותו של כל אדם לפנות לערכאות משפטיות סווגה כזכות יסוד חוקתית, שלא ניתן לשללה או להגבילה ללא הוראת דין ברורה ומפורשת". מנגד, דעת המיעוט סברה שהתבטאויות המבקש חרגו מהמקובל במסגרות בהן הועלו, וקיבלה את עמדת ועדת האתיקה במלואה.

ה.               בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אף הוא ברוב קולות, קיבל את ערעור ועדת האתיקה על החלטת בין הדין המחוזי. לפי דעת הרוב שגה בית הדין המחוזי בקביעתו, לפיה ועדת האתיקה לא הוכיחה את הנסיבות שקדמו להתבטאויות; זאת שכן התבטאויותיו של המבקש מדברות בעד עצמן, ואילו רצה המבקש להראות כי הנסיבות הצדיקו התבטאויות אלה – עליו היה הנטל לעשות כן; משלא עשה זאת, יש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. לפיכך, הרשיע בית הדין הארצי את המבקש בעבירות הבאות: היעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, לפי סעיפים 2 ו-32 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; אי-מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי סעיף 33 לכללים וסעיף 61(2) לחוק. מנגד, דעת המיעוט סברה שאין לקבל את ערעור ועדת האתיקה, שכן מדובר בהתבטאויות עובדתיות שהועלו במסגרת המתאימה להן.

ו.              לבקשת המבקש, ובהסכמת ועדת האתיקה, הוחזר התיק לבית הדין המחוזי למתן גזר-דין. חברי המותב נחלקו ביניהם; דעה אחת סברה שיש להשעות את המבקש מלשכת עורכי הדין לתקופה של 18 חודשים; דעה שניה סברה שיש להסתפק בהשעיה על תנאי בלבד; ודעה שלישית סברה שיש להשעות את המבקש לתקופה של 40 יום בלבד. בהיעדר דעת רוב, נהג איפוא בית הדין המחוזי בהתאם לסעיף 69א לחוק הקובע "אם לא היה רוב דעות לגבי סוג העונש או מידתו, או מידת ההשעיה הזמנית, רואים חבר בית הדין שהציע את סוג העונש או מידת העונש או ההשעיה הזמנית החמורים ביותר כאילו הצטרף לדעתו של חבר בית הדין שהציע את ההצעה הקרובה ביותר להצעתו". לפיכך,  הטיל בית הדין המחוזי על המבקש השעיה בפועל של רשיון עריכת הדין למשך 40 יום; השעיה על תנאי למשך שישה חודשים במשך שלוש שנים; והוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. שני ערעורים, מזה ומזה, הוגשו על גזר-דינו של בית הדין המחוזי. גם הפעם נחלקו ביניהם חברי המותב; דעה אחת סברה שיש להשעות את המבקש לתקופה של שלושה חודשים; דעה שניה סברה שיש לגזור על המבקש נזיפה בלבד לפי סעיף 68(2) לחוק; ודעה שלישית סברה שיש להשאיר את גזר-הדין של בית הדין המחוזי על כנו. בהיעדר דעת רוב, נהג בית הדין הארצי בהתאם לסעיף 69א לחוק ודחה את שני הערעורים, מזה ומזה. לפיכך, נותר עונשו של המבקש על כנו.

ז.              לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש ערעור המבקש על הכרעת-הדין ועל חומרת גזר הדין ביחד, והמשיבה ערערה על קולת גזר-הדין. בית המשפט המחוזי דחה את כל הערעורים. בית המשפט הכיר אמנם בכך שהתבטאויותיו של המבקש נעשו "בשפה נקיה", אך קבע שהן הועלו "בדרך בוטה, משפילה ומעליבה". כך מציין בית המשפט, כי "המערער חזר על האמירה לפיה השופטת ומנהל העיזבון ביצעו עבירה של שיבוש הליכי משפט, פעמים רבות, בוריאציות שונות, תוך שהוא גם מפנה בחלק מהמקרים לסעיף העבירה. המערער גם הדגיש את הטענה האמורה בדרכים שונות: לעתים בדרך של כתיבתה באותיות מוגדלות ובולטות, לעתים בדרך של הוספת קו מדגיש, לעתים בדרך של הוספת שני קוים מדגישים, לעתים בדרך של הוספת סימן קריאה – ולעתים – בחר לשלב בין כל אלה". עוד קבע בית המשפט, כי ההתבטאויות לא היו רלבנטיות להליכים המשפטיים בהם נאמרו, בהיותן מסקנה אישית ולא תיאור עובדתי; זאת במיוחד משנאמרו לאחר שהמבקש היה מודע לכך שהיועץ המשפטי לא ראה טעם בפתיחת חקירה פלילית כנגד השופטת.

בקשת רשות הערעור