בר"ע 854-06-14 ח' נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (תיק בל' 21856-02-14; הנשיאה ורד שפר), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 3.12.13 (להלן – הוועדה), אשר קבעה לו נכות יציבה בשיעור של 10%.

2. המבקש, יליד שנת 1969, עבד בניסור בטון. ביום 7.12.11 נפגע בכף רגלו הימנית באירוע שהוכר כתאונת עבודה. כתוצאה מן הפגיעה נקטעה בוהן ימין של המבקש (אצבע 1) ונפגעה האצבע הסמוכה לה (אצבע 2).

3.הוועדה דנה בעניינו של המבקש ביום 3.9.13, ומצאה בבדיקתה כי הוא סובל מ"קטיעה חלקית בגובה גליל מקורב של הבוהן הגדולה מימין. כיפוף גבי של מפרקMP באצבע הקטועה °45 זהה לשמאל. כיפוף כפי °10 לעומת °15 משמאל. אצבע שניה תנועות מפרקים MP, PIP ו – DIP מלאים. אין דפורמציה של הציפורן. רגישות במישוש רקמה רכה בגליל המרוחק. בקצה הגדם צלקת קשתית שטוחה בצבע עור באורך 3.5 סנטימטר וברוחב מילימטר. שטוחה ללא סימני דלקת או גירוי". הוועדה ציינה כי "לדברי המערער בוצעו צילומים של כף רגל ובהונות לפני כחודשיים. הוועדה מבקשת לראות צילומים אלה לפני פסיקתה. הצלקת הגלידה היטב ומתאימה ל 75(1)א' 0%".

4.ביום 3.12.13 התכנסה הוועדה בשנית בעניינו של המבקש. הוועדה עיינה בצילומי כף הרגל והבהונות ומצאה כי "בצילום מיום 31.1.12 נראית מ/א קטיעה של הבוהן הגדולה בגובה מחצית הגליל המקורב. שולי הגדם הגרמי תקינים ומעוגלים וברקמה רכה נראה שרוול טוב שעוטף את הגדם. בצילום מ 9.1.13 ללא שינוי. אין פגיעה גרמית בבוהן השניה". משכך קבעה הוועדה כי "לנוכח הממצאים הקלינים והדימותיים הועדה דוחה את הערר בנושא כף הרגל ומאשרת החלטה מדרג ראשון" (היינו נכות יציבה, החל מיום 1.5.13, בשיעור של 10% לפי סעיף 50(1)(ב)(II) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956; להלן – התקנות). עוד קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות שכן "אין בפגיעה כדי למנוע ממנו לעסוק בעבודתו באופן מלא".

5.בערעורו בפני בית הדין האזורי טען המבקש כי הוועדה טעתה משלא בדקה את פגיעתו באצבע 2; לא קבעה נכות זמנית לתקופה ארוכה מספיק, אף לא למשך תקופת הטיפולים הרפואיים; התמקדה רק בקטיעה ולא התייחסה להגבלה בתנועה ממנה סובל המבקש; לא ברור מפרוטוקול הוועדה לאיזו אצבע מתייחסת הבדיקה הקלינית בנוגע לכיפוף הכפי, ומדוע הוועדה לא העניקה נכות בגין הגבלה זו; סיכמה את הדיון בעניינו של המבקש מבלי שקיבלה חוות דעת מאת ועדת הרשות לעניין תקנה 15, וזאת חרף העובדה שהמבקש טען בפני הוועדה כי שכרו פחת לאחר התאונה; ולא נימקה את החלטתה באופן מספק וברור, לרבות הקביעה כי שיעור הנכות בגין הצלקת הוא 0% בלבד. עוד טען המבקש כי נוכח גילו, טיב הפגיעה וטיב עיסוקו המחייב עבודה פיזית, מדובר בפגיעה המגבילה את תפקודו באופן ניכר ומשפיעה על עבודתו – ויש מקום לפיכך להפעיל בעניינו את תקנה 15.

6.ב"כ המשיב טען כי למבקש נקבעו 10% נכות בלבד ולפיכך הוועדה אינה מחויבת לפנות לוועדת רשות בעניין הפעלת תקנה 15; משהוועדה ציינה כי המבקש מסוגל לחזור לעבודתו באופן מלא – אין מקום להפעלת תקנה 15 ואין משמעות לירידה בהכנסת המבקש; החלטת הוועדה לעניין הצלקת מנומקת היטב; הוועדה דנה בפגיעה באצבע 2 ולא מצאה מקום לקבוע אחוזי נכות בגינה; ולעניין בדיקת הכיפוף הכפי – מדובר בטענה רפואית, כאשר בהתאם להחלטת הוועדה מדובר בהגבלה אשר אינה מקנה אחוזי נכות למבקש נוכח הממצאים הקליניים וממצאי ההדמיה.

7.בפסק הדין מושא בקשה זו קבע בית הדין האזורי כי החלטת הוועדה ביחס לצלקת מנומקת ומבוססת כראוי. לעניין זה ציין בית הדין כי הוועדה בדקה את הצלקת ולא מצאה סימני דלקת או גירוי; מצאה כי הצלקת בצבע העור ובאורך של 3.5 ס"מ; וציינה כי קיימת "רגישות במישוש" ביחס לאצבע 2 – ולא ביחס לאצבע 1 בה נותרה הצלקת. בית הדין קבע עוד כי החלטת הוועדה ביחס לשיעור הנכות בגין הקטיעה התקבלה כראוי – לאחר בדיקת המבקש ובהתבסס על ממצאי הבדיקה (לרבות ביחס לכיפוף הכפי) ולממצאי ההדמיה.

אשר לפגיעה באצבע 2 קבע בית הדין כי הוועדה בדקה את המבקש באצבע זו באופן מקיף ויסודי; מבדיקתה עלה כי תנועות האצבע מלאות, אין דפורמציה של הציפורן וקיימת רגישות במישוש; והוועדה בחנה את הפגיעה באצבע גם באמצעות הצילומים שהוגשו לה, בהם נראה כי לא קיימת פגיעה גרמית באצבע.

בית הדין דחה את טענת המבקש ביחס לתקנה 15, בציינו כי חובת ההיוועצות של הוועדה עם ועדת רשות חלה רק כאשר נקבעת נכות בשיעור של 20% ומעלה – ולפיכך לא חלה בעניינו של המבקש. לגופו של עניין קבע בית הדין כי משנקבע שפגיעת המבקש אינה מונעת ממנו לעסוק בעבודתו בהיקף מלא, אין מקום להפעלת התקנה.