בר"ע 6898-09-15 אורטל בן לולו נ' מדינת ישראל- משרד החינוך

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור מד דוד פטיטו ומר יאיר כפיר; סע"ש 10693-03-15), מיום 9.8.15, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן סעדים זמניים בעניין "חסימתה" במערכת משרד החינוך, באופן המונע את העסקתה כמורה במילוי מקום.

2.המבקשת היא סטודנטית להוראה באוניברסיטה הפתוחה. ביום 2.2.15 וביום 8.2.15 לימדה בבית ספר בדימונה במילוי מקום. טרם לכן עבדה כקניינית ומנהלנית בבית ספר בערערה בנגב, אך הושעתה מעבודה זו ביום 27.1.15 לאור חקירה משטרתית שנפתחה כנגדה בחשד לעבירות פליליות הקשורות לעבודתה (חקירה שהובילה בהמשך הדרך להגשת כתב אישום כנגדה ביום 7.6.15).

3.בהתאם לנהלי משרד החינוך, מילאה המבקשת בתחילת חודש פברואר 2015 טפסי בקשה הנדרשים ממי שמבקש לעבוד כמורה במילוי מקום, ואינו עובד הוראה או עובד הוראה בניסיון. בעקבות חתימתה על טופס זה התקבל במשיבה מידע על חשדות פליליים פתוחים כנגד המבקשת, ו"נחסמה" האפשרות להעסיקה כממלאת מקום. בגין כך הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני לבית הדין האזורי (סע"ש 49891-02-15); בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 5.3.15, בין היתר בנימוק כי מדובר בבקשה מוקדמת משהסתבר כי המבקשת זומנה לשימוע שטרם התקיים (על ההחלטה מיום 5.3.15 הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה – בר"ע 22182-03-15 מיום 17.3.15).

4.ביום 25.3.15 נערך למבקשת שימוע בפני הוועדה המייעצת למנכ"לית משרד החינוך (להלן: הוועדה). הוועדה שמעה את המבקשת ואת בעלה, וכן קיבלה לידיה מכתב של ב"כ המבקשת ואת מכתב המבקשת עצמה. ביום 28.4.15 העבירה הוועדה את המלצתה למנכ"לית משרד החינוך גב' מיכל כהן (להלן: המנכ"לית), שלא לאשר את העסקתה של המבקשת במערכת החינוך בהתחשב בחקירה הפלילית שעודנה מתנהלת בעניינה, ונוכח השיקול של אמון הציבור בשירות המדינה. הוועדה ציינה כי "שיקולי ההמלצה נובעים מאינטרס משרד החינוך ומדינת ישראל להעסיק עובדי הוראה חדשים, בין אם למשרה זמנית ובין אם למשרה תקנית פנויה, הנקיים מכל רבב פלילי אשר יכולים לשמש דוגמא ומודל חינוכי לילדים...".

5.ביום 10.5.15 החליטה המנכ"לית לאמץ את המלצת הוועדה, וכתבה בכתב ידה כי היא "מצטרפת לדעת הוועדה. נמתין בעניינה בהתאם להתפתחות בתיק". הודעה על כך נשלחה למבקשת, ובעקבות כך הגישה בקשה נוספת לבית הדין האזורי למתן "סעדים זמניים דחופים" שעיקרם ביטול "חסימתה" ו"להורות למשרד החינוך... לאפשר לה לעבוד במשרד, אם כמורה מחליפה ואם בכל עבודה אחרת ההולמת את כישוריה והשכלתה...".

6.בית הדין האזורי, לאחר שמיעת חקירות ועיון בסיכומי הצדדים, החליט לדחות את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות בסך של 2,500 ₪. בית הדין קבע כי אין למבקשת זכות קנויה לעבוד כמורה ממלאת מקום במשרד החינוך; למנכ"לית סמכות, מכוח סעיף 16 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט - 1969 (להלן: חוק הפיקוח), לקבוע מי כשיר לשמש עובד הוראה; אמון הציבור ודמות המורה הם שיקולים רלוונטיים בעת קבלת החלטה על העסקת עובד הוראה; לכאורה התקיים למבקשת שימוע כדין בפני הוועדה ואין פסול בכך שלא התקיים ישירות בפני מקבלת ההחלטה; לא הוכחה הצדקה לכאורה להתערב בהמלצת הוועדה ובהחלטת המנכ"לית שלא לאשר בשלב זה את העסקתה של המבקשת אלא להמתין להתפתחויות בהליך הפלילי; ולכן סיכויי התביעה אינם מצדיקים את מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. אשר לשאר טענותיה של המבקשת - נקבע כי תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי.

7.המבקשת חוזרת, בבקשת רשות הערעור, על הטענות שהעלתה בפני בית הדין האזורי. המבקשת סבורה כי נפלו פגמים מהותיים בשימוע שנערך לה; לא נערך כלל פרוטוקול לשימוע ודבריה לא נרשמו; גם הטיעונים שהעבירה בכתב לא הובאו כלל בפני המנכ"לית; המנכ"לית לא הייתה רשאית להעביר את חובת השמיעה לגורם אחר ואף לא את סמכות ההחלטה, אך בפועל מי שקיבל את ההחלטה היה הוועדה; החלטת הוועדה לא הובאה לידיעת המבקשת ולא ניתנה לה ההזדמנות להגיב לה; חתימת המנכ"לית על גבי ההחלטה אינה מלמדת כי הפעילה את סמכותה, וממילא לא היו בפניה כל הנתונים הרלוונטיים; החלטתה של המנכ"לית לקונית ומלמדת כי טיעוניה של המבקשת כלל לא נשקלו.

עוד טוענת המבקשת כי לא ניתן להתנות קבלת עובד בחתימה על טופס ויתור סודיות וחשיפת המרשם הפלילי, וכי היה על בית הדין האזורי לדון בכך כבר בשלב הסעד הזמני; כי המנכ"לית חרגה מהוראות סעיף 16(ב) לחוק הפיקוח, הקובעות מתי ניתן לסרב ליתן אישור, וכוללות רשימה סגורה; כי לא נשקלו חלופות פוגעניות פחות; וכי לא נלקחה בחשבון העובדה כי העבירות המיוחסות למבקשת אין בהן כדי להוות סיכון או פגיעה בתלמידים.

המבקשת טוענת גם כנגד החיוב בהוצאות שהוטל עליה, ומדגישה כי אין באפשרותה לעמוד בו.

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובחנתי את טענות המבקשת ואת כלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה.