בר"ע 22883-09-14 ש.ג. נ' המוסד לביטוח לאומי

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 58141-03-14), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לעניין נפגעי עבודה (להלן גם הוועדה) מיום 21.1.14.

2.המבקש נפגע בתאונת עבודה מיום 17.10.10 והוכרו לו הפגימות הבאות: שבר עצם הבריח משמאל, חבלת חזה, חבלות בצוואר, מרפק שמאל, ברך שמאל ושורש כף יד ימין. ועדה רפואית לעררים קבעה לו 0% נכות בגין התאונה כאשר על פי החלטתה הליקויים שנמצאו אינם קשורים לתאונה.

המבקש ערער על ההחלטה, ובפסק דין מיום 11.6.13 (ב"ל 7541-02-13; הרשמת שגית דרוקר, להלן גם פסק הדין הקודם) נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה על מנת שתשוב ותשקול את החלטתה לעניין קיומו של קשר סיבתי בין הפגימות שהוכרו על ידי פקיד התביעות לבין התאונה שאירעה, בין היתר תוך התייחסות לתלונותיו של המבקש כפי שאלה עלו במכתב הערר מיום 19.6.12. עוד נקבע כי החלטת הוועדה לעניין הקשר הסיבתי תובהר בצורה מפורטת ומנומקת תוך הפניה למסמכים.

3.הוועדה התכנסה בעקבות פסק הדין הקודם ביום 3.12.13 וביום 12.1.14, פירטה בנימוק ובאריכות את מסקנותיה, ושבה וקבעה כי אין קשר בין הליקויים הרפואיים שנמצאו אצל המבקש לבין התאונה. מכאן הערעור לבית הדין האזורי.

4.בית הדין האזורי, בפסק דינו, דחה את הערעור וקבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטתה של הוועדה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

5.בבקשת רשות הערעור טוען ב"כ המבקש כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין הקודם ונפלו בהחלטתה טעויות משפטיות רבות, בעיקר לעניין הפגיעה במרפק. בין טענותיו של ב"כ המבקש – הוועדה שללה קיום קשר סיבתי לפגיעה במרפק בעוד שהקביעה על קיומו של קשר סיבתי היא חלוטה; הוכח בהליכים אחרים שהתנהלו בעניינו כי מנגנון הפגיעה במרפק הוכר גורם לפגיעה בעצב; המבקש לא זומן לישיבתה המסכמת של הוועדה ובכך נפגעה זכות הטיעון שלו; היה על הוועדה לנמק באופן מפורט לגבי הפגיעה בעצב תוך הפניה לממצאי עבר; קיים קשר חד משמעי בין הניתוח שעבר לבין התאונה והנמקת הוועדה בעניין זה חסרה; נפלה טעות עובדתית בקביעת מנגנון הפגיעה על ידי הוועדה; הוועדה לא נימקה את החלטתה לעניין כתף שמאל ושכם, ולא התייחסה לתלונות נוספות שלו.

6.לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור. לא שוכנעתי מטענות ב"כ המבקש כי קיים טעם להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי ובנימוקים שהובילו אותו לדחיית הערעור.

7.עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא רשמה בפניה את תלונות המבקש ובא כוחו, דנה באריכות ובפירוט בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוייו של המבקש תוך התייחסות למסמכים רפואיים רלוונטיים, לבדיקת המבקש ולמאמר רפואי ועל פי שיקול דעתה הרפואי-מקצועי, ובכך פעלה על פי הוראות פסק הדין הקודם. באשר למנגנון הפגיעה במרפק, קביעתה של הוועדה בעניין מבוססת על ממצאים רפואיים אצל המבקש מייד לאחר התאונה, והיא מנומקת כנדרש ואין טעם משפטי להתערב בה. כך גם קביעותיה בעניין יתר הליקויים הרפואיים מנומקות ובהירות, כך שניתן לרדת לסוף דעתה מדוע קבעה כי לא נותרה למבקש נכות בגין התאונה הנדונה.

כמו כן, הוועדה מלאה אחר חובתה למתן זכות טיעון למבקש בכך שזימנה אותו לישיבתה הראשונה לאחר מתן פסק הדין הקודם, אפשרה לו לטעון טענותיו ורשמה אותן בפרוטוקול. אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה לא עומדת למבקש זכות בדין להופיע לכל אחת מישיבותיה של הוועדה בעניינו.

8.סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ה (29 אוקטובר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.