בר"ע 22343-09-14 . ניתנה ביום 09 פברואר 2015

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מירון שוורץ; בל' 33867-02-14). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) מיום 6.1.14 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה, שניתנה במסגרת דיון בבקשת "החמרה", קבעה הוועדה כי החלטות ועדות רפואיות קודמות שניתנו בעניינו של המבקש הן שגויות, וכי הליקויים בהם לקה המבקש באזניו אינם קשורים לאירוע האיבה בו נפגע. בבקשתו טוען המבקש כי החלטות ועדות רפואיות קודמות שניתנו בעניינו מחייבות את הוועדה, ואין היא רשאית לחלוק על קיומו של קשר סיבתי בין הליקויים מהם הוא סובל ובין אירוע האיבה. בהקשר זה טוען המבקש כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק דין מחזיר שניתן בעניינו.

2.לפי המסמכים שבתיק, המבקש נפגע באזניו ביום 27.11.01. האירוע הוכר הן כתאונה בעבודה והן כפגיעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: האירוע). ביום 19.3.03 קבעה ועדה רפואית לעררים בתחום נפגעי פעולות איבה כדלקמן: "מתלונן על כך שמאז האירוע סובל מצפצופים באוזן שמאל וירידה בשמיעה. מעיון בצילומים מכרטיסו הרפואי מופיע שסובל וסבל מידי פעם מדלקת באוזן שמאל אך אין תיעוד על נקב בעור התוף שממצא זה מופיע בבדיקות שלאחר הפיגוע. לפני האירוע לא עבר בדיקת שמיעה לדבריו לא היה צריך כי שמע טוב..". לאור האמור ולאחר שהתייחסה הוועדה לבדיקות שמיעה בתיקו הרפואי של המבקש, אבחנה הוועדה כי המבקש, בין היתר, סובל ממצב לאחר "חשיפה לרעש פיצוץ ... עם ירידה בשמיעה וטנטון תמידי". לפיכך קבעה הוועדה, כי למבקש דרגת נכות יציבה משוקללת בשיעור 19%, לפי הפירוט הבא: 5% לפי סעיף 34(א)(א), 10% לפי סעיף ליקוי 72(ג)(2) ו-5% לפי סעיף ליקוי 72(א)(ח)(1). יצוין כי במקביל, באותו מועד, אותה ועדה, באותו הרכב דנה בעניינו במסגרת ענף נפגעי עבודה וקבעה לו גם כן 19% נכות יציבה.

3.בשנת 2010 הגיש המבקש בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. בשלב זה, כינס המוסד לביטוח לאומי ועדה רפואית בתחום נפגעי עבודה שקבעה כי אין החמרה במצבו. על כך הגיש המבקש ערר לוועדה רפואית לעררים שקבעה לו דרגת נכות יציבה בשיעור 31%, כנפגע עבודה. המבקש ביקש לכנס ועדה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. בהתאם לבקשת המבקש, התכנסה ועדה מדרג ראשון ביום 8.1.12 וקבעה כי למבקש דרגת נכות יציבה בשיעור 31%, בין היתר, בגין הליקויים מהם הוא סובל באזניו. על כך הגיש המוסד ערר לוועדה הרפואית לעררים בתחום נפגעי פעולות איבה. ביום 10.9.12 קיבלה הוועדה את ערר המוסד וקבעה כדלקמן:

"הועדה קיבלה תיק רפואי א.א.ג ורפואי כללי. האזכור הראשון לנקב באוזן שמ' הוא מ-7/2002. לעומת זאת בתיק הרפואי הכללי ישנן בדיקות מ-12/01 כלומר כחודש לאחר אירוע החבלה עם אזכור בעיות רפואיות שונות אך אין כל אזכור של בעיות באוזן. לפיכך הוועדה בדיעה שהנקב באוזן שמאל והדלקות בעור תוף ימין, סיבתן אינה אירוע האיבה."

בסעיף סיכום ומסקנות הוסיפה הוועדה, כך:

"במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע האיבה אין כל אזכור של בעיות אוזן תיכונה בחודש 12/01 כלומר בחודש לאחר אירוע האיבה.

אזכור ראשון לנקב באוזן שמ' מופיע בתאריך 22.7.02. הממצאים בבדיקה הם של נקב באוזן שמ' ועור תוף מצולק. זו העדות לדלקת אוזן תיכונה כרונית שאינה קשורה לפעולת האיבה.

החמרה במצב השמיעה 10 שנים לאחר אירוע האיבה, אינה קשורה באירוע זה וסיבתה דלקת באוזן התיכונה. הוועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת כי אין החמרה במצבו מבחינת א.א.ג."

4.על כך הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי. ביום 20.10.13 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, לפיו הוחזר עניינו של המבקש לוועדה הרפואית בתחום נפגעי פעולות איבה, "על מנת שתתייחס לקביעת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 25/7/11 ועל מנת שתשקול, במנומק קביעתה, על רקע קביעות הועדה הנ"ל, כל זאת תוך שימת לב גם לעובדה שועדה הרפואית לעררים שישבה ביום 19.03.03, הכירה בקיומו של קשר סיבתי בין הנקב באוזן שמאל והירידה בשמיעה לבין האירוע משנת 2001" (בל' 27283-11-12, להלן: פסק הדין המחזיר).

5.ביום 6.1.14 התכנסה הוועדה בעקבות פסק הדין המחזיר, שמעה את המבקש וקבעה כדלקמן:

"כבוד השופטת נורית [צ"ל: אורית] יעקובס בהכרעת הדין מ-20.10.13 קבעה שהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מתאריך 25.7.11 אינה מחייבת את הוועדה לעררים לעניין פעולות איבה היא הוועדה הנוכחית. הוועדה הנוכחית סבורה שקביעת הוועדה לעררים מיום 25.7.11 כמו גם זו מ-19.3.03, שהכירו בין הנקב באוזן שמ' בירידה בשמיעה לבין ארוע האיבה מ-2001 שגויות. לראיה, התיעוד הראשון לקיומו של נקב באוזן שמ' הוא ב-7/02 בעוד בדיקות בסמוך לארוע מ12/01 (כלומר חודש לאחריו) אינם מעלות כל פגיעה באזניו של התובע.