מ' נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוחנן כהן; בל' 17790-08-14). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.7.14 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה, כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המבקש, וכי אין קשר סיבתי בין התאונה בה נפגע המבקש ובין תלונותיו בתחום הנפשי. בבקשתו טוען המבקש כנגד החלטת הוועדה לפיה אין החמרה במצבו בתחום הנפשי ובתחומים נוספים.

2.המבקש נפגע ביום 25.5.89 בעינו השמאלית מזריקת אבן, ופגיעתו הוכרה כתאונה בעבודה (להלן: התאונה). לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, ביום 14.4.92 קבעה ועדה רפואית לעררים בנוגע לתלונותיו בתחום הנפשי, כי "מדובר מבחינה נפשית בהפרעה באישיות שאינה קשורה לתאונה שהוכרה". למבקש נקבעה דרגת נכות יציבה בשיעור 5% בגין פגיעתו בעין שמאל. על החלטת הוועדה בתחום הנפשי הגיש המבקש ערעור. ביום 10.1.93 ניתן פסק דין בו התבקשה הוועדה, בין היתר, להתייחס לתלונותיו בתחום הנפשי בשים לב למסמכים שבתיק (להלן: פסק הדין המחזיר). ביום 14.3.93 קבעה הוועדה כי המסמכים שבתיק "מביאים למסקנה שהמצב הנפשי של התובע אינו קשור עם התאונה. הקיבעון של הנבדק בסבלו הגופני והנפשי בכל איברי הגוף והקשר שהוא עושה עם התאונה מביא לאבחנה מבדלת בין התחזות לבין קבעון אובססיבי ועד לפסיכוזה פרנואידית עם ביטוי גופני. ממצאים אלו אינם קשורים לתאונה והוועדה אינה מקבלת את מסקנותיו של פרופ' סופר. על כן, דין הערעור להידחות והוועדה מאשרת החלטת הוועדה המחוזית".

בית הדין ציין עוד בפסק דינו, כי בשנת 2003 הגיש המבקש בקשה לבדיקה מחדש בהתאם להוראת תקנה 36 לתקנות. ביום 27.1.05 קבעה הוועדה הרפואית לעררים על יסוד חוות דעתו של המומחה היועץ לוועדה בתחום הפסיכיאטריה, כי אין החמרה במצבו. יצוין, כי המומחה היועץ לוועדה ד"ר בירגר, אבחן בחוות דעתו מיום 23.12.04 כי "אין אבחנה נפשית הקשורה לתאונה". המומחה ציין כי "אין כל שינוי בטיב תלונותיו של הנ"ל מאז הבדיקות הפסיכיאטריות האחרונות שביצע. ד"ר בראל שבדק אותו בזמנו לא התרשם מקיומה של נכות נפשית וגם אני איני מתרשם כך, מה גם שתלונותיו אינן ספציפיות ובזמנו ביצע פעמיים בדיקות נוירופסיכולוגיות אשר לא הראו פגיעה בתפקודים פרונטליים. הוא בזכרון מילולי וגם לא הראו פגיעה בתפקודו קשורה לתאונה".

3.בשנת 2013 הגיש המבקש בקשה נוספת לבדיקה מחדש, בגין פיברומיאלגיה בה לקה. ביום 23.3.14 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי אין קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה ובין התאונה. על כך הגיש המבקש ערר לוועדה. ביום 21.5.14 נבדק המבקש על ידי פרופ' סגל, אשר המליץ בחוות דעתו לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין הפיברומיאלגיה. ביום 20.7.14 התכנסה הוועדה, ובסעיף ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית קבעה כך:

"בדיקה פסיכיאטרית- מסודר בהופעתו, מביע עצמו היטב, התמצאות תקינה במקום וסיטואציה, תלונות על הפרעות בריכוז, אפקט עם גוון ריגזוני ... בצורה תואמת, ללא הפרעות וקצב, מהלך ותוכן חשיבה. מוסר על הפרעות בשינה וזכרון, כאבים מפושטים, התגרש לפני שנתיים, מאז במצוקה כלכלית. ללא סימני PTSD כגון עוררות יתר או התנהגות המנעותית. ללא סימני דכאון או פסיכוזה. שיפוט ותובנה תקינים, לא נמצא בטיפול פסיכיאטרי. בפני הוועדה לא עמד כל תיעוד על תלונות נפשיות בתחום זה.

בדיקה נוירולוגית- ..."

הוועדה סיכמה את הדיון, כך:

"מבחינה נוירולוגית אין ממצא המצביע על חסר כלשהו, אין מקום לקביעת נכות נוירולוגית. הוועדה עיינה בחוות דעת ד"ר נחשון קנולר מיום 16.6.13, נוירוכירורג, ואינה מסכימה עם הממצאים שמציין, כגון "רומברג חיובי" ולכן אינה מקבלת את חוות דעתו. לציין כי ד"ר קנולר מתייחס לתסמונת כ- PTSD אך הממצאים אשר מציין אינם תואמים לכך.

מבחינה נפשית עפ"י בדיקה קלינית של הוועדה, לא היו ממצאים המכוונים לאבחנת PTSD ולכן הוועדה דוחה את המלצותיו של ד"ר קנולר בחוות דעתו לנכות נפשית בתחום זה, שאינה מבוססת על בדיקה פסיכיאטרית. הוועדה קובעת כי אין קשר סיבתי בין תלונותיו בתחום הנפשי לתאונה הנדונה.

הוועדה עיינה בחוות דעת ד"ר סגל, מיום 21.5.14, ראומטולוג, ומקבלת את קביעתו כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בשנת 1989 לפיברומיאלגיה שאובחנה בשנת 2004.

לסיכום אין החמרה במצבו."

על קביעת הוועדה כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין תלונותיו בתחום הנפשי הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי.