השופטת ח. אופק גנדלר
1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (סע"ש 4123-10-15 השופטת שרה מאירי) מיום 3.1.17, בה הוחלט שלא לקבל את תצהיר עדות ראשית מטעם המבקש – שאינו דובר השפה העברית - ולחייבו בהוצאות בסך 5,000 ₪. נקדים את המאוחר ונציין כי ביום 8.1.17 נתקבל התצהיר לאחר שנתלוותה לו התייחסות קצרה אודות זהותו המלאה של המתרגם ובקיאותו בשפה הזרה.
2.הרקע להחלטה זו כולל הגשת תצהיר עדות ראשית ביום 9.6.16 מטעם BAHATA MESGENA (להלן: המבקש), אשר הינו בעל דין זר שאינו דובר השפה העברית. התצהיר שהגשתו התבקשה נכתב ונחתם בעברית, ומבלי שנלוותה לו התייחסות כלשהי אודות זהות המתרגם. משכך, דיון ההוכחות שנקבע ליום 28.11.16 בוטל באותו היום במעמד הצדדים תוך שהמבקש חויב ב 2,000 ₪ הוצאות משפט. עוד הורה בית הדין קמא כי "תצהיר מאומת ומתורגם כדין יוגש תוך 7 ימים" וזאת לקראת הדיון שנקבע ליום יום 3.1.17. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש ביום 15.12.16 תצהיר עדות ראשית חדש, אשר בפתחו הוסיף שלושה סעיפים אודות ההליך שקדם לחתימתו ואת המתרגם הציג בשמו הפרטי "עמנואל" וללא אפשרות זיהויו. ביום 1.1.17 ניתנה החלטת בית הדין קמא לפיה "למען הסר ספק ספיקא – בית הדין הורה אך על הגשת תצהיר מתורגם ומאומת כדין (זה שהוגש קודם לכן). הא ותו לא". ביום 3.1.17 , בבוקר הדיון, הגיש המבקש "הודעה מטעם התובע על הגשת תצהיר עדות ראשית", הכולל תצהיר בן 5 סעיפים מטעם המבקש המתאר את אופן תרגום התצהיר שהוגש ביום 9.6.16 בבוקר אותו יום, לרבות תרגומו על ידי אדם המכונה "הבטום". בית הדין קמא בהחלטתו מיום 3.1.17 קבע כי כתבי בי-דין אלה אינם מקיימים את החלטתו בדבר הגשת תצהיר שתורגם ואומת כדין, ועל כן החליט שלא לקבלם, בטל את דיון ההוכחות שהיה קבוע לאותו היום, וחייב את המבקש בהוצאות בסך 5,000 ₪. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור.
3.למען שלמות התמונה אציין כי ביום 8.1.17 הגיש המבקש את תצהיר העדות הראשית בצירוף הצהרה בסופו לפיה "תצהיר זה תורגם לי לשפתי על ידי מר חזקיהו ציון ת"ז XXXXXXX, הבקי בשפה הטיגרית ועובד לפרנסתו כמתורגמן". כמו כן, כפי שעולה מעיון במערכת הממוחשבת, לתצהיר העדות הראשית צורף גם תצהיר קצר מטעם המתרגם בו הצהיר אודות בקיאותו בשפה הזרה ובשפה העברית ועל כך שהוא משמש מתרגם בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט; אודות כך שתרגם ביום 4.1.17 למבקש את תצהיר העדות הראשית מטעמו; ואודות כך שלאחר שהקריא ותרגם את תצהיר העדות הראשית למבקש, ווידא כי המבקש מבין את הכתוב בו, ורק אז נחתם תצהיר העדות הראשית. תצהיר עדות ראשית זה (בצירוף תצהיר המתרגם) – נתקבל ביום 8.1.17, ודיון נקבע ליום 14.3.17.
4.הבקשה מופנית נגד ההחלטה מיום 3.1.17. משנתקבל התצהיר לתיק בית המשפט בהחלטה מיום 8.1.17 היה נראה כי עיקר הבקשה מופנה נגד חיוב המבקש בהוצאות.
5.ביום 15.1.17 התבקשה על ידי עמדת הצדדים להצעת הסדר לפיה תשלום ההוצאות יידחה לתום ההליך בבית הדין קמא. בסיום ההליך יהא בידי המבקש לבקש מבית הדין קמא לשוב ולעיין בסוגיה בהתבסס על כלל נסיבות העניין. ככל שבית הדין קמא יסבור שאין מקום לשנות מהחלטה זו אזי תעמוד למערער זכות ערעור בקשר לכך במסגרת זכות הערעור על פסק הדין הסופי. ביום 17.1.17 הודיע המבקש כי הוא מבקש שבית הדין ידון בבקשת הערעור ויכריע בה, תוך שהוא מפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בע"א (תל אביב) 1100/01 FRANCO BELGES נ' א.ש גל חום שוקי פסח בע"מ, (1.7.04) (להלן: ענין FRANCO), בו נקבע לטענת המבקש כי "אין כל חובה לצרף תצהיר מתורגם, ואף אין חובה להעיד את מתרגם התצהיר, ודי בכך שהמצהיר עומד לחקירה נגדית" (סעיף 4). לטענתו, החלטת בית הדין קמא מטילה "נטל חדש" המנוגד למדיניות בתי המשפט ובתי הדין בפרט (סעיף 6 להודעת המבקש). ביום 18.1.17 הודיע המשיב כי הוא מתנגד להשתת ההוצאות כנגד המבקש בתום ההליך וכן הוסיף ופרט נימוקים בגינם יש לדחות בקשת רשות הערעור. משנדחתה הצעת ההסדר על ידי שני הצדדים תינתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור.
6.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על טעמיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סעיף 26(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק) קובע כי "רשות כאמור בסעיף קטן זה, לגבי החלטה אחרת, תינתן אם שוכנע בית הדין כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגוי".
7.אשר לחיוב בהוצאות, על פני הדברים ההחלטה בדבר חיוב המבקש בהוצאות, אינה עונה על התנאים המחמירים שנקבעו בסעיף 26(א) לחוק בדבר מתן רשות ערעור מידית על החלטת ביניים, וזכות הערעור שמורה למבקשת עם תום ההליך. אעיר כי חיזוק מסוים למסקנה אליה הגעתי לעיל מצוי גם בצו בית המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט – 2009 (להלן: הצו), שהוצא מכוח סעיפים 41(ג) ו 52(ג) לחוק בתי המשפט, ובו נקבע על אילו סוגי החלטות לא תינתן רשות לערער מיידית. בסעיף 8 נאמר כי רשות ערעור מיידית לא תינתן על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". אמנם, צו זה – שהוצא מכוח חוק בתי המשפט - אינו חל במישרין במערכת בתי הדין לעבודה. סעיף 26(א1) לחוק בית הדין לעבודה מסמיך באופן מפורש את שר המשפטים להתקין צו שיחול במערכת בתי הדין לעבודה ובו ייקבע באילו סוגי החלטות ביניים לא תינתן רשות ערעור. יחד עם זאת, הגם שאין לצו תחולה ישירה במערכת בתי הדין לעבודה הרי הוא עשוי – במסגרת שקילת כלל נסיבות העניין - להיות כלי עזר בבחינה אם החלטה מסוימת לאור סוגה מצדיקה מתן רשות ערעור מיידית (ראו בר"ע 49776-09-16 מחאמיד ע. הנדסה ובנייה בע"מ נ' פאדי ג'מאל מחאמיד מיום 13.10.16)). לאור כך, אין מקום למתן רשות לערער מיידית על גובה ההוצאות שנפסקו בהחלטת ביניים בבית הדין קמא. אין בהחלטה זו משום נקיטת עמדה לגוף הטענות בהקשר זה, ואין בה למנוע מהמבקש לערער על החלטה זו במסגרת ערעור, ככל שיוגש, עם מתן פסק הדין בתיק.
8.בהודעתו מיום 17.1.16 בקש המבקש לחדד כי בקשת רשות הערעור מושתתת גם על ההשלכה שיש לטענתו להחלטת בית הדין קמא בנוגע להגשת תצהירים של מצהירים שאינם דוברי השפה העברית במקרים אחרים ולצורך החלת מדיניות אחידה. טעם זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור מידית על החלטת ביניים. סעיף 26(א) לחוק מתמקד בהשלכה שיש להחלטת הביניים על המשך הדיון בתובענה הקונקרטית בין הצדדים עצמם. משנתקבל התצהיר בסופו של יום הרי שאין להחלטת ביניים השלכה על המשך ניהול הדיון בתובענה הקונקרטית שבין הצדדים להליך. מבלי להידרש לשאלה באיזו מידה החלטת ביניים בהליך מסוים עשויה להשליך על צדדים אחרים בהליכים אחרים, הרי שמלשון סעיף 26(א) לחוק בתי הדין ותכליתו עולה כי השלכה נטענת שכזו אינה מצדיקה החלטת מתן רשות ערעור מידית, להבדיל מערעור במסגרת זכות הערעור על פסק הדין הסופי.
9.מעבר לנדרש אציין, ומבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי בסופו של יום במסגרת התצהיר שהגיש המבקש ביום 8.1.17 מלא האחרון את שהחסיר מלכתחילה, וזאת באמצעות פירוט מלא של זהות המתרגם (ולא רק שמו הפרטי) וכן באמצעות הוספת תצהיר קצר של המתרגם כמפורט בסעיף 3 לעיל. ונחדד, תצהיר העדות הראשית נתקבל לאחר השלמת החסר, ומבלי שהמשיב נדרש כתנאי לקבלתו להגיש תצהיר העדות הראשית מתורגם גם לשפה זרה או להעיד את מתרגם התצהיר. על פני הדברים, את שנעשה ביום 8.1.17 ניתן היה לעשות לפני כן. לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, התייחסות לזהותו המלאה של המתרגם וכן תצהיר מטעם המתרגם אודות בקיאותו בשפה הזרה וכן תיאור תהליך התרגום שערך - אינה מטילה נטל מיוחד וכבד משקל, כפי שטוען המבקש, והיא נדרשת לשם תקינות ההליך השיפוטי וייעולו. על פני הדברים, השלמה זו אינה מנוגדת לאמור בענין FRANCO הנ"ל, אליו הפנה ב"כ המבקש בהודעתו, שכן גם שם נאמר, בין היתר, כי "אכן, תצהיר המוגש בשפה העברית על ידי מצהיר שזו אינה שפתו מחייב התייחסות של צד ג' כי המצהיר קיבל תרגום מדויק של תוכן התצהיר עליו חתם והבינו". זאת ועוד. בע"א 146/81 פריאל נאשף נ' רקיה נאשף, פ"ד לח(3) 309 – אליו הפנה בית המשפט המחוזי בענין FRANCO – נאמר, בין היתר, כי "אם וכאשר מעמיד בעל דין בספק את אמיתות התרגום, עליו להניח את התשתית העובדתית לספקות אלה. אם כדי להניח תשתית זו או לאשרה יש צורך בעדותם של המתרגמים, עליו ליטול יוזמה לזימונם לעדות". על פני הדברים, גם לצורך שמירה על זכות הצד שכנגד ליטול יוזמה ולזמן את המתרגם לעדות – ברוח האמור בע"א 146/81 הנ"ל - נחוץ כי להגשת תצהיר בעברית של בעל דין זר שאינו בקיא בשפה העברית תתלווה התייחסות מפורטת לזהות המתרגם, ולא די בציון שמו הפרטי, וכן הצהרת המתרגם בנוגע לתהליך התרגום שערך.
10. לאור האמור נדחית בקשת רשות הערעור. למען הסר ספק אציין כי אין בכל האמור לעיל משום נקיטת עמדה בנוגע לעצם הטלת ההוצאות בנסיבות העניין או שיעורן, אלא אך לקבוע כי אין הצדקה לדון בכך במסגרת ערעור על החלטת ביניים. משלא נדרשה תגובת המשיב לבקשת רשות ערעור (אלא תגובת הצדדים להצעת הסדר דיוני) אין צו להוצאות.