בר"ע 21000-01-16

הנשיא יגאל פליטמן

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת אריאלה גילצר כץ ונציגי הציבור גב' חנה קפלניקוב ומר יצחק גליק ; ע"ר 30316-09-15) מיום 20.12.15, אשר דחה את ערעור המבקש, ראפת מסארווה (להלן - המבקש), על פסק דינה של רשמת בית הדין האזורי (הרשמת דפנה חסון זכריה; סע"ש 5201-01-14; להלן - פסק דינה של הרשמת) מיום 3.9.15. בפסק דינה של הרשמת נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבה, איזוליט מונופורם איטום (1985) בע"מ (להלן - המשיבה), לתשלום פיצויי פיטורים בעבור תקופת העסקתו הראשונה.

2. המבקש הועסק בשירות המשיבה החל מחודש 6.1991. ביום 15.6.1995 הודיע מנכ"ל המשיבה דאז, מר צבי אוליקר (להלן - מר אוליקר), למבקש על פיטוריו מעבודתו במשיבה החל מיום 18.6.1995. כחודשיים לאחר מכן, ביום 6.8.1995, שב המבקש לעבודתו במשיבה. על אף שחלה הפסקה בת חודשיים ימים מאז פיטוריו של המבקש ועד שובו לעבודה, החשיבה המשיבה את תקופת ההפסקה כחופשה ללא תשלום. ביום 2.2.1997 הודיעה המשיבה למבקש על פיטוריו, פעם נוספת החל מיום 16.2.1997. כלומר המבקש הועסק בשירותי המשיבה עד לפיטוריו ב - 2.1997 כשבתקופה זו נצבר ויתקו החל מחודש 6.1991 (להלן - התקופה הראשונה).

3. כשבעה חודשים לאחר פיטוריו, בחודש 9.1997, שב המבקש לעבודתו במשיבה, פעם נוספת לאחר שפוטר. המבקש פוטר פעם נוספת בחודש 8.2012 (להלן - התקופה השנייה). עם פיטורי המבקש מעבודתו בתום התקופה השנייה שילמה לו המשיבה פיצוי פיטורים עבור התקופה השנייה בלבד.

4. המבקש פנה למשיבה בדרישה לתשלום פיצויי פיטורים עבור התקופה הראשונה. בתגובה שלחה המשיבה למבקש, בחודש 2.2013, כתב ויתור עליו סירב לחתום. יתר זכויותיו הסוצאיליות של המבקש שולמו לו בהתאם לוותק שצבר החל מראשית תקופת העסקתו הראשונה.

5. בפסק דינה של הרשמת, לאחר שבית הדין התרשם מטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה והתקיים דיון הוכחות, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את טענתו לפיה הוסכם בין הצדדים שוותקו יישמר לו החל ממועד תחילת העסקתו בתקופה הראשונה. נפסק כי המבקש מסר גרסאות עובדתיות סותרות ביחס להסכמת המשיבה לצבור את ותקו מאז שנת 1991, וכי יש בכך כדי להחליש את טיעוניו. בית הדין מצא כי גרסת המבקש, כפי שהועלתה בתצהירו, לפיה התנה את שובו לעבודה בהסכמת המשיבה לצבור את ותקו החל מתקופת העסקתו הראשונה, מעוררת תהיות. שכן מחומר הראיות עולה לכאורה כי המבקש פוטר מעבודתו פעמיים טרם השבתו לעבודה ב - 9.1997, עקב הפרות משמעת. בנסיבות אלו מתקבלת יותר על הדעת גרסת המשיבה לפיה נאותה להשיב את המבקש לעבודתו עקב בקשת המבקש.

6. עוד נקבע כי בעדות המבקש נפלו סתירות בכל הנוגע לנסיבות הסכמת מר אוליקר לצבור את ותקו החל מ - 6.1991. לעומת זאת, עדויותיהם של מר אוליקר ושל הגב' זילברשטיין, מנהלת החשבונות במשיבה מאז שנת 1988 (להלן - הגב' זילברשטיין), היו סדורות וקוהרנטיות והתיישבו אחת עם רעותה. לאור זאת, מצא בית הדין להעדיף את גרסת המשיבה על פני זו של המבקש. בית הדין שוכנע כי ככל שהמשיבה היתה נותנת הסכמתה לצבור את ותקו של המבקש החל מתחילת תקופת העסקתו הראשונה, היה הדבר מקבל ביטוי בכתובים. בית הדין הבהיר כי אין ברישום בתלושי השכר כדי להעיד על הסכמת המשיבה לצבור את ותקו של המבקש ברצף. בית הדין קיבל את ההסבר שסיפקה הגב' זילברשטיין, אשר נמצאה עקבית ונתמכת עם כלל המסמכים שלפניו, לפיה מקור הרישום בתלושי השכר מקורו בטעות. בית הדין שוכנע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח טענתו לפיה הרישום שונה בחוסר תום לב ובעקבות דחייתו את ההצעה לחתום על מכתב הסילוק והויתור. בית הדין ציין כי המשיבה לא סיפקה הסבר סביר מדוע לא שולמו למבקש פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתו הראשונה, הגם שהיה זכאי לכך במועד פיטוריו, אולם בשים לב להוראות הדין שאינן מזכות בפיצוי פיטורים ומשלא עלה בידי המבקש להוכיח כי הוסכם בין הצדדים אחרת - אין מנוס מדחיית תביעת המבקש. המבקש חויב בהוצאות בסך 3,000 ש"ח.

7. המבקש ערער על פסק דינה של הרשמת לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע כי הרשמת חסון זכריה ניתחה באופן מעמיק ומקיף את הראיות שהונחו לפניה וכי לא נמצא בטענות המבקש כל טעם ענייני המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות אשר בפסק הדין. משכך נדחו טענות המבקש בדבר העדפת גרסת המשיבה על פני גרסתו בדבר אמינות ומהימנות עדים. בית הדין פסק כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לרציפות בעבודה. נקבע כי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים אינו חל בעניינו של המבקש, מכיוון שיחסי העבודה בין הצדדים נותקו לתקופה שעלתה על שישה חודשים.

8. אשר לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב - 2002 נקבע כי חוק זה נכנס לתוקפו בשנת 2002, טרם תחילת עבודת המבקש במשיבה בתקופה השנייה. סעיף 10 לחוק קובע כי חובת המעסיק למסור הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה, של עובד שהתחיל עבודתו לפני תחילתו של החוק, תחול 30 יום מהיום שהעובד דרש זאת בכתב. מאחר שלא נטען כי המבקש הציג בפני המשיבה דרישה בכתב, לא חלה על המשיבה חובה זו. אשר לחובת המעסיק להודיע על שינוי בתנאי עבודה, סעיף 3 לחוק, לגבי עובד שהתחיל את עבודתו לפני תחילתו של החוק ולא הציג דרישה בכתב לקבל הודעה בכתב על תנאי עבודה, חובה זו תחול רק אם חל שינוי בתנאי העבודה של העובד, מהשינויים המנויים בסעיף 2 לחוק, ובכלל זה תאריך תחילת העבודה. אולם אין מחלוקת בין הצדדים בדבר תאריך תחילת העבודה אלא בדבר קיומה של הסכמה חוזית לצבור ותק בגין תקופה בה המבקש לא עבד במשיבה. בית הדין האזורי הבהיר כי גם אם נטל ההוכחה היה מוטל על המשיבה הרי שהיתה מתקבלת אותה תוצאה. משעולה כי אין רציפות בעבודת המבקש כמשמעותה בחוק פיצוי פיטורים, נוכח הנכתב בכתב התביעה לפיה המבקש עבד, לאחר פיטוריו מהמשיבה, במקומות שונים עד חזרתו אליה, וכי לכל היותר מדובר בהסכמה חוזית, אשר לא עלה בידי המבקש להוכיחה.