בר"ע 19772-05-15

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר זיאד אבו חבלה ומר ליאור לוין; סע"ש 64587-03-15), מיום 5.5.15, במסגרתה בוטלו במסגרת החלטה זמנית פיטוריו של המשיב מהמבקשת.

2.המשיב, יליד שנת 1949, הנו עובד המבקשת החל משנת 1998, ומשמש כקונדיטור במרכז הרפואי "בני ציון". ביום 14.5.14 קיבל הזמנה לשיחת בירור, לאחר אירוע מיום 4.3.14 במהלכו התעמת עם הממונה עליו. ביום 22.2.15 התכנסה ועדת הפיטורים של המבקשת, והחליטה (לאחר שניתנה הסכמת ועד העובדים) על פיטוריו של המשיב. על כך הוגשה ביום 31.3.15 בקשתו של המשיב לבית הדין האזורי, למתן צו מניעה זמני כנגד פיטוריו.

3.בית הדין האזורי, לאחר שמיעת עדויות במסגרת הבקשה הזמנית, החליט לקבל את הבקשה. בית הדין קבע כי מהראיות עלה לכאורה כי המשיב פוטר בשל טענה להפרת משמעת, ולא בשל חוסר התאמה או ליקוי בתפקוד, ולפיכך לא רשאית הייתה המבקשת לפטרו בדרך בה נקטה. עוד קבע לכאורה כי ועדת הפיטורים לא התייחסה בהחלטתה לעובדה שלמשיב היו אמנם בעיות משמעת רבות בעבר, אז אלו חדלו כמעט לחלוטין משנת 2009; לא התייחסה לגילו של המשיב, לעובדה כי הוא עתיד לצאת לפנסיה בעוד זמן קצר יחסית, למצבו הרפואי (מחלת סרטן בה לקה) או לנתוניו האישיים; ואף לא שקלה את האפשרות לנייד את המשיב לתפקיד אחר. לאור כל זאת, בהתחשב בתקופת העבודה הארוכה ולאור מאזן הנוחות הנוטה לטובת המשיב, קבע בית הדין כי "אנו מקבלים את בקשתו לסעד זמני וקובעים כי פיטוריו בטלים". המבקשת חויבה בהוצאות בסך של 7,000 ₪.

4.המבקשת טוענת, בבקשת רשות הערעור, כי המשיב לא תפקד כראוי לאורך תקופה ממושכת, לרבות ביחסים מול מנהלו, כאשר נערכו לו שימועים ובירורים חוזרים ונשנים וניתנו לו הזדמנויות רבות לשיפור התנהגותו. לגישתה, האירוע מיום 4.3.14 היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", ואינו מלמד כי המשיב פוטר מחמת הפרת משמעת. לאור זאת, ולגישתה, המשיב פוטר מחמת אי התאמה והדרך בה פוטר הייתה כדין.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי הטענה לפיה המשיב פוטר מחמת הפרת משמעת הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו של המשיב, תוך הרחבת חזית; כי אין זה נכון שחל שיפור בשנים האחרונות בהתנהגותו של המשיב; כי לא ידעה כלל טרם הדיון בבית הדין על מחלתו של המשיב; כי בית הדין שם עצמו בנעלי ועדת הפיטורים תוך החלפת שיקול דעתה בשיקול דעתו; כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה היה כספי בלבד ולא סעד של אכיפה; וכי ממילא לא ניתן היה לפסוק למשיב סעד של ביטול הפיטורים במסגרת החלטה זמנית. כן מלינה המבקשת על סכום ההוצאות שנפסק לחובתה.

5.המשיב תומך בהחלטת בית הדין האזורי, מטעמיה, וסבור כי לא הובאה כל הצדקה להתערבות בה. המשיב מוסיף כי שיחת הבירור שנערכה לו, ללא הכנה מוקדמת, אינה יכולה להיחשב כ"שימוע", וכי תיקן את כתב התביעה והוסיף לו סעד של אכיפה. המשיב מדגיש כי שב לעבודתו עוד ביום 6.5.15, מבלי שהתבקש עיכוב ביצוע, ומבלי שקיים קושי כלשהו בהמשך עבודתו בפועל מאז ועד היום.

6.בהחלטתי מיום 14.6.15 הוצע לצדדים להגיע להסדר, כמפורט באותה החלטה. המשיב הסכים להצעה; המבקשת סירבה לה, אך הציעה - תחילה בכתב ובהמשך בדיון במעמד הצדדים מיום 9.9.15 - הצעה חלופית. בהודעתו מיום 17.9.15 הודיע המשיב כי אינו מסכים להצעת המבקשת, ובהתאם נדרשת מתן הכרעתי בבקשת רשות הערעור.

7.לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בכלל חומר התיק, שוכנעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים, אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה (דב"ע (ארצי) נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)). לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי.