בר"ע 13486-05-15

השופטת רונית רוזנפלד

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור גב' דבורה פינקלשטיין וגב' ברקת שני; ד"מ 5008-10-13), בו נדחתה תביעת המערער שהוגשה כנגד המשיבים, באשר לא התקיימו יחסי עובד מעביד ביניהם, והמערער חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח. בבקשתו טוען המבקש כי יש להורות על ביטול פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי בכל הנוגע להוצאות משפט שנפסקו לחובתו, "ולהותיר את פסיקת ההוצאות להחלטת בית משפט השלום שם יתנהל הדיון המהותי בתביעת התובע (המבקש)...".

2.במסגרת תביעתו טען המבקש כי המשיבים התקשרו ביניהם לצורך הקמת תאגיד שילוח ומכס, ולצורך כך פנו הם אליו, בהיותו בעל רישיון משלח בין-לאומי מורשה, על מנת לרשום את התאגיד שיוקם, תחת רישיון המשלח שלו. המבקש טען כי לצורך אותה התקשרות נחתם בין הצדדים חוזה עבודה במסגרתו נקבע כי ישולמו לו 2,000 ש"ח מדי חודש. לטענת המבקש, הפרו המשיבים את החוזה הנ"ל כאשר החליטו לבטלו באופן חד צדדי. המבקש קיבל תשלום עבור חודשיים (4,000 ש"ח) וביקש לחייב את המשיבים בתשלום 4,000 ש"ח עבור חודשיים נוספים, בהם לטענתו היה החוזה בתוקף. כן ביקש לחייב את המשיבים בפיצוי בשיעור של 6,000 ש"ח בגין הפרת החוזה.

3. בפסק הדין עמד בית הדין האזורי בפירוט על טענות המבקש, וקבע כי מן הראיות שהונחו לפניו עולה כי החוזה נחתם בין המבקש ובין המשיבה 1 בלבד, ועל אף שהוגדר כ"הסכם עבודה ועמלות" לא ביצע המבקש ולא היה אמור לבצע עבודה בפועל אלא רק להעביר לידי המשיבים את רישיון המשלח שלו, שהיה נחוץ להם לצורך הקמה והפעלה של תאגיד שילוח בינלאומי, תכנית אשר ממילא בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. בית הדין קבע כי החוזה שנחתם מצביע אך על קשר עסקי בין הצדדים לחוזה, וכי חרף השימוש במושג "משכורת" בהסכם, התמורה שהיה אמור המבקש לקבל הייתה עבור שימוש ברישיונו ולא בגדר "משכורת". בהתאם לאמור פסק בית הדין כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים ומשכך, לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעה. על כן נדחתה התביעה על כל רכיביה, תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

4.בבקשתו טוען המבקש כי לא היה מקום להשית עליו הוצאות משפט כה גבוהות, שעה שבהסתמך על יעוץ משפטי שקיבל, הגיש את התביעה בתום לב לבית הדין לעבודה במקום לבית המשפט השלום. כך או כך לטענת המבקש, התביעה הוגשה בהסתמך על חוזה מחייב שנחתם בין הצדדים ואין המדובר בתביעה משוללת יסוד. עוד טוען המבקש כי הדיונים בבית הדין התארכו שלא באשמתו, וכי בשים לב לכך שהוא זה שניזוק מהפרת החוזה, אין הצדקה לחייבו בהוצאות לדוגמא, כל שכן כאשר התנהלותו בניהול ההליך ונסיבותיו האישיות מצדיקות ביטול ההוצאות.

5.הנה כי כן, הבקשה מתמקדת אך בחיוב המבקש בהוצאות משפט, ובשיעור הסכום שבו חויב. לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק הדין מושא הבקשה ובמסמכים הרלוונטיים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים כמפורט להלן.

6.לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בפסיקת הוצאות, וככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הערכאה הדיונית לעניין זה. זאת, אלא אם הסכום שנפסק גבוה או נמוך "בהרבה מן המקובל על בית דין לעבודה" (עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן - אי סי איי טלקום בע"מ ׁׁ(16.12.2010), בפסקה 26 ,להלן: עניין זיידמן, וראו גם ׁׁדב"ע (ארצי) לב/3-9 האופרה הישראלית – מריקה ורסנו, (17.5.72), בפסקה 6); דב"ע (ארצי) לד/3-12 דן פלדי – החב' הימית להובלת פרי בע"מ, (15.1.74), בפסקה 18). הטעם לכך הוא שקביעת הערכאה הדיונית מבוססת על התרשמותה הישירה מאופן התנהלות הצדדים בהליך, כמו גם מן הראיות והעדויות שנשמעו לפניה (ראו בעניין זיידמן, שם בפסקה 25).

7.ולענייננו- משנדחתה התביעה, אך ברור הדבר כי נתונה לבית הדין הסמכות לפסוק הוצאות לחובת התובע. כמו כן, עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי, כמו גם בכלל החומר שבתיק, מעלה כי סכום ההוצאות שפסק בית הדין האזורי אינו חורג מן הסביר והמקובל. על כך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בהליכי דיון מהיר, התערבותה של ערכאת הערעור מצומצמת ביותר ומוגבלת בעיקר לבירור שאלות משפטיות (בר"ע (ארצי) 12-11-59581 סלע עופר מוניות בע"מ- יורם לוגסי (30.12.13); דב"ע נז/ 212-9 משה קוריאט- נירה שובל (27.4.98), בפסקה 14).

8. הנה כי כן, מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם דרושה התערבות ערכאת הערעור בשל טעות שנפלה בפסק הדין, ובענייננו בקשר לפסיקת ההוצאות. משכך דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

9.סוף דבר

הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ה (29 יוני 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.