בר נ' ג'נרל ק.ב. טרייד אין בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום הסך של 80,000 ₪, 50,000 ₪ בגין תשלום נוסף בגין רכב שנרכש על ידי התובע, 15,000 ש"ח הוצאות כלליות ו- 15,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

אין מחלוקת כי התובע רכש רכב בהסכם מיום 26.3.08 וזאת בתמורה הסך של 210,000 ש"ח ששולמו.

על פי טענת התובע הוא רכש את הרכב בהסכם שהיה מול נתבעת 1, חתימתו האישית של נתבע 2, הרכב היה בבעלות הנתבע 2, והנתבעים שניהם יחדיו התחייבו להעביר לתובע את הרכב כשהוא נקי מכל שיעבוד.

על פי טענת התובע הסתבר לו בדיעבד כי הרכב שועבד לטובת בנק דיסקונט.

לטענתו בעקבות כך הגיש המרצת פתיחה כנגד הנתבעים והבנק להצהיר שהרכב בבעלותו, ולאחר שקיבל את תגובת הבנק ממנה עלה שהרכב שועבד עוד בחודש פברואר, ולפיכך פדה את הרכב בתמורה ל- 50,000 ש"ח על מכיר המכירה אותם הוא עותר לחייב את הנתבעים היום.

הנתבעים טענו מספר טענות, הנתבע 2 טען כי הוא לא התקשר בהסכם אלא החברה, וכי צירופו לתביעה הינה שלא כדין, משום שלא ערך את הסכם המכר ולא היה צד להסכם המכר.

עוד טוען הנתבע 2 כי הרישום של הרכב על שמו היה מטעמי נוחות על מנת שהרכב לא יאבד "יד",ולא יירשם על שם חברה.

הנתבעים טוענים עוד כי התובע לא פעל במשך שנה וחודשיים מאז מכירת הרכב, ולא נקט בשום פעולה על מנת שהרכב יירשם על שמו ואם היה עושה כן כל ההליך היה נמנע.

עוד נטען כי התובע היה מודע לרישום השעבוד במשרד הרישוי ראה סעיף 11 לתצהיר מטעם הנתבע, ומצא את העסקה כשרה וטובה למטרותיו.

הנתבעים טענו כי לאור הרישום השעבוד ב- 1.4.08, כלומר לאחר מכירת הרכב היה על התובע להמשיך בהליכים כנגד הבנק, והוצע לו כך לקבל סיוע על מנת שהתובע יקבל פסק דין לטובתו, כפי שנעשה במקרה אחר, והתובע בחר מיוזמתו להגיע להסדר פשרה עם הבנק ובכך גרם לנתבעים לנזק.

הנתבע 2 לא התייצב לעדות וב"כ התובע וויתר על חקירתו.

לאחר ששמעתי את חקירתו של התובע, ועיינתי בתצהירו של הנתבע 2 אני סבורה כי דין התביעה להתקבל ואנמק.

הנתבעים מטשטשים את השאלה העובדתית הרלוונטית ביותר והיא מתי התקשרו בהסכם לשעבוד הרכב הנמכר.

שאלה אחת הינה מתי הייתה ההתקשרות הנוגעת לשעבוד הרכב, ושאלה אחרת היא מתי נרשם אותו שיעבוד.

על פי המסמכים שהוגשו לביהמ"ש לכאורה, השעבוד נרשם ברשם המשכונות ב- 1.4.08, הנתבעים אינם מפרטים בתצהירם מתי הייתה ההתקשרות נשוא אותו רישום.

אם תאמר שההתקשרות היינו הסכם השעבוד היה לפני הסכם המכר, הרי מכאן נלמד שההצהרה של הנתבעים בהסכם שהרכב נקי מכל שיעבוד, הצהרה שקרית היא.

אם נאמר שההתקשרות, היינו הסכם השעבוד נעשה לאחר הסכם המכר, הרי מכאן נלמד שהנתבעים שיעבדו רכב שנמכר על ידם.

בין כה ובין כה, הנתבעים אחראים באופן מלא לעובדה שהרכב שמכרו לתובע וקיבלו את התמורה המלאה מושכן לטובת בנק דיסקונט על ידם.

הנתבעים טענו כי הנתבע 2 לא התקשר בהסכם, אלא ההסכם היה בין התובע לבין הנתבעת 1, התובע אישר זאת אלא שהנתבע 2 הוא שחתום ללא חותמת חברה על גבי ההסכם, והוא הבעלים של הרכב, ולפיכך הנתבע 2 הוא זה שבאופן אישי יכול היה לכרות את הסכם השעבוד, ולא פלא שלאורך כל תצהירו לא נמצא ולו ברמז, כל התייחסות שהיא לנושא הסכם השעבוד, מתי נכרת, באיזה נסיבות, מדוע לא בוצע ולא פעל לביטולו לאחר המכירה.