בר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

פסק דין

לפניי ערעור שהגישה המערערת על החלטת כב' רשם ההוצל"פ אדי לכנר מיום 28.2.10, לפיה נדחתה בקשה שהגישה המערערת בטענת "פרעתי".

בהתאם להחלטתי מיום 16.6.10, הוגשו עיקרי טיעון בכתב מטעם הצדים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי לא נפלה בהחלטתו של הרשם הנכבד פגם כלשהוא באופן המצדיק התערבותי, לפיכך דין הערעור להידחות.

ראשית אציין כי טוען נכונה המשיב כי יש לדחות הערעור ולו חמת כך שהוגש באיחור מבלי שהוגשה מטעם המערערת בקשה להארכת מועד.

החלטת הרשם נשוא הערעור ניתנה ביום 28.2.10.

לטענת המערערת, ההחלטה נתקבלה בידי בא כוחה ביום 7.4.10.

הערעור הוגש ביום 6.5.10.

תקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979 (להלן: "התקנות"), קובעת כי ערעור על החלטה שיש עליה ערעור בזכות, יוגש בתוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני המערער, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו.

ואולם, חרף כך שהמועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 27.4.10, ערעור המערערת הוגש רק ביום 6.5.10, מבלי שהוגשה מטעמה בקשת להארכת מועד ומבלי שפורטו על ידה טעמים מיוחדים להארכת המועד.

אשר על כן יש לדחות הערעור ולו מחמת העובדה שהוגש באיחור.

למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון לציין כי אף לגופו של עניין דין הערעור לדחייה.

עיון ובחינת טענות הצדדים הביאני לכלל מסקנה צדק הרשם הנכבד כי יש לדחות בקשת המערערת הן מחמת קיומו של מעשה בי-דין מכוח השתק פלוגתא והשתק עילה והן בטענת המניעות. בנוסף, צדק הרשם בקובעו כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה במסגרת טענת "פרעתי" מאחר ולא עלה בידה כדי להוכיח טענת פירעון מכומתת.

אקדים ואציין כי אין כל ממש בטענות שנטענו על ידי המערערת במסגרת פרק "ההקדמה" בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה. בטענתה כי שומה היה על ערכאת הערעור לקיים דיון בערעור ולא להכריע בו על סמך טיעונים בכתב, מתעלמת המערערת מהתיקון שחל בחוק ההוצל"פ ובתקנות שהותקנו על פיו , במסגרתם הושמטו מתקנה 119(ה) לתקנות צמד המילים "בדרך המרצה", כך שכיום במסגרת התיקון מוגשות כיום על דרך בקשה בכתב.

באשר לטענות המערערת בעניין קביעת הרשם כי ההחלטה בבקשה הראשונה שהגישה המערערת בטענת "פרעתי", הינה בבחינת מעשה בי-דין, אין לי אלא להפנות לפסק הדין שניתן ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (אתר נבו). ראו במיוחד פיסקה 20 לפס"ד.

פסק הדין שניתן בעניין וינשטיין הנ"ל, מתייחס לכלל האסמכתאות אשר פורטו על ידי המערערת במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה ואין לי אלא להפנותה לדברים שנאמרו שם.

באשר לקביעת הרשם, בנוגע לאי כימותה של הטענה על ידי המערערת. הרי שאף בעניין זה לא נפל כל פגם בהחלטתו. על הנטל המוטל על החייב במסגרת טענת פרעתי להוכיח כי פרע דווקא את הסכום המיוחד שהוא נשוא הדיון, ראה בספרו של ד' בר-אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית, בעמ' 269.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בערעור בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו מכספי ההפקדה שביצעה המערערת בקופת בית המשפט בהתאם להחלטתי.

הנני מורה לגזברות בית המשפט להעביר לידי ב"כ המשיב את הסך של 5,000 ₪, אשר הופקדו על ידי המערערת בקופת בית המשפט בהתאם להחלטתי מיום 9.5.10.