בר"ם 9408/16 עומר מוסא אדם חאתר ואח' נ' משרד הפנים

1. בשנת 2007 החליט שר הפנים להעניק רישיון ישיבה מסוג א/5 ל-600 פליטים מסודן אשר הוכרו על ידי נציבות האו"ם לפליטים (להלן: הנציבות) כיוצאי חבל דרפור (להלן: החלטת שר הפנים). לטענת המבקשים, שהם אזרחי סודן יוצאי חבל דרפור, בהכנת הרשימה שהועברה למשיב הסתייעה הנציבות ברשימה שהועברה מטעם ארגון "בני דרפור", שבה הוזכרו – לטענתם – גם שמותיהם, אך חרף זאת לא נעתר המשיב לבקשתם להעניק להם מעמד מכוח החלטת שר הפנים. בית הדין לעררים דחה ערר שהגישו המבקשים על סירוב המשיב להעניק להם מעמד כאמור ברישה הדברים. נקבע כי העררים לוקים בשיהוי ממושך, שכן החלטת שר הפנים יושמה בשנת 2008 והעוררים ידעו על כך שאינם נמנים על רשימת בעלי המעמד מכוחה לכל המאוחר משנת 2009. שיהוי זה, כך נקבע, מצדיק את דחיית העררים. למעלה מן הצורך נבחנו טענות המבקשים גם לגופן, ובעניין זה נקבע כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיב במלאכת יישום החלטת שר הפנים.

2. המבקשים ערערו על החלטה זו. בין היתר הלינו המבקשים על כך שבמהלך הדיון בבית הדין לעררים נשמע מנהל מינהל אכיפה וזרים במשיב, יוסי אדלשטיין (להלן: אדלשטיין), לבקשת בא כוח המשיב, והציג את הרקע הרלוונטי להרכבת הרשימה. בא כוח המבקשים ביקש לחקור את אדלשטיין, אך בקשתו נדחתה. לטענת המבקשים, היה מקום ליתן להם רשות לחקור אותו ולהזים את דבריו. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) דחה את ערעור המבקשים. תחילה נקבע כי השיהוי שנפל בפנייתם של המבקשים חורץ את גורל ערעורם לשבט. לגופו של עניין נקבע כי רק הרשימה שהועברה בסופו של דבר על ידי הנציבות היא הקובעת, "יהיו המושכים בחוטים מאחוריה אשר יהיו", ועל כן לא מתעורר צורך להכריע אם "בני דרפור" היו מעורבים בהעברת פרטיהם של יוצאי דרפור אל המשיב או אל הנציבות בטרם גובשה הרשימה; ואף אין בידי המבקשים ראיה של ממש לכך ששמם נכלל ברשימות שהועברו למשיב. אשר לאופן ניהול ההליך בבית הדין לעררים צוין כי אכן נפל פגם דיוני באופן שבו נוהל ההליך בבית הדין לעררים, שכן משמצא בית הדין להתיר לאדלשטיין לשאת דברים שומה היה עליו להזהירו כעד ולאפשר את חקירתו הנגדית. ברם מדובר בפגם דיוני שאין בכוחו לשנות את תוצאות הדיון, שכן פסק הדין אינו נסמך על דברי אדלשטיין כי אם על עמדת המשיב כפי שהוצגה במסגרת התשובה לעררים ונתמכה בתצהיר ממונה ביקורת הגבולות במשיב.

3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים גורסים כי בנתון לפגמים המהותיים באופן ניהול ההליך, היה מקום להשיב את עניינם לבחינה נוספת בבית הדין לעררים. עוד נטען כי לא היה מקום לקבוע שבנסיבות העניין נפל שיהוי בהתנהלותם, שכן המבקשים לא היו מודעים להתנהלות הרשות המינהלית. לעמדתם טיעונים אלה מצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בסוגיות העקרוניות האמורות.

4. המשיב מתנגד לקבלת הבקשה. נטען כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי"; וכי דינה להידחות על הסף נוכח השיהוי הכבד שדבק לכתחילה בהגשת העררים. המשיב אף סבור כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בשל כך שלא נמצא פגם בקביעתו העובדתית של המשיב שלפיה המבקשים אינם נמנים על 600 הסודנים מחבל דרפור שפרטיהם הועברו למשיב. לעניין שמיעת דבריו של אדלשטיין נטען כי מדובר בהחלטה של הערכאה הדיונית המבררת אשר לאופן בחינת הראיות המובאות בפניה, שאין להתערב בה; וכי מכל מקום, אין קשר סיבתי בין הטענה לקיומו של פגם דיוני לבין הכרעת בית הדין ובית משפט קמא בסוגיה.

5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, אמת המידה החלה על בקשות מסוג הבקשה שלפניי היא אמת מידה מצמצמת, שלפיה רשות לערער תינתן כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים. בצד זאת, בשים לב לטיבה של המאטריה, ייתכנו מקרים חריגים שבהם תינתן רשות לערער אף כשלא מתעוררת שאלה משפטית כאמור (השוו בר"ם 4786/16 מיקולה נ' משרד הפנים, פסקה 6 (14.6.2016)). הבקשה שלפניי אינה עונה על אמת המידה האמורה. המסקנות שאליהן הגיעו הערכאות הקודמות בדבר השיהוי שנפל בהגשת העררים נטועות בנסיבות הפרטניות של המקרה והן אינן מגלות עילה לבירור נוסף של בית משפט זה. אף השאלה הדיונית שהושמה במוקד הבקשה דנן אינה מצדיקה שמיעה נוספת ב"גלגול שלישי". מבלי למצות את הדיון בסוגיה זו, די בכך שנאמר כי אכן, ההליך המינהלי המתנהל בפני בית הדין לעררים אינו בגדר "משפט הוכחות" רגיל, וככלל מתמצים בו ההליכים – בדומה להליכים בבית משפט לעניינים מינהליים – בהגשת תצהירים, וזאת מבלי לשמוע עדים (השוו, בבית משפט לעניינים מינהליים, תקנה 15 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 9 (2.3.2010); בר"ם 8682/13 ג'ראייסי נ' מנהל הבחירות בנצרת, פסקה 62 (7.1.2014); עע"ם 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411, 419-418 (2005)). יחד עם זאת, לבית הדין לעררים, בדומה לבית משפט לעניינים מינהליים, עומדת הסמכות העקרונית לשמוע עדויות ולהתיר חקירת מצהירים (תקנה 18 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית הדין לעררים), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות סדרי הדין)). אין זה המקום להיכנס לעובי הקורה בשאלה אימתי יוזמן מלכתחילה עד או מצהיר להיחקר. בענייננו קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי בנסיבות העניין אכן היה מקום להזהיר את אדלשטיין ולהתיר חקירה נגדית שלו על ידי בא כוח המבקשים. ואכן, ככל שמותרת השמעת דברים על ידי נציג רשות שאינו מצהיר, והיא נוגעת לשאלה עובדתית העומדת במוקד המחלוקת, ראוי לאפשר חקירה נגדית, בפרט בשים לב לפערי הכוחות המובנים בכל הליך מינהלי מול הרשות; וביתר שאת בהליכים מסוג ההליך דנן, בהינתן טיב הזכויות העומדות על הכף והמאפיינים המיוחדים של האוכלוסייה הנוגעת בדבר (השוו בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 179 (22.9.2014); ראו גם עומר דקל "חקירה נגדית בבג"ץ ובבית-המשפט לעניינים מנהליים" עיוני משפט לה 151 (2012)). ברם, כפי שמצא בית משפט לעניינים מינהליים, במקרה זה – הגם שלא התאפשרה חקירה נגדית כאמור – לא נגרמה פגיעה מהותית למבקשים, משעה שנראה כי בית הדין לא ייחס משקל יחסי רב, אם בכלל, לדברים שנאמרו, ופסק הדין שיצא תחת ידיו אינו נסמך על דבריו של אדלשטיין (השוו ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (29.12.2015); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 282 (2003). ראו גם תקנה 25 לתקנות סדרי הדין). בנסיבות אלו לא ראיתי עילה למתן רשות לערער גם בהיבט זה.

           נוכח המקובץ – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ג בשבט התשע"ז (‏9.2.2017).

________________________