בר"ם 3064/16 שר הפנים נ' פלוני ואח'

1. המשיב 2 הוא קטין שנולד ב****** בשנת 2002 וחי בה מאז (להלן: הקטין). הוא מתגורר בבית סבו – המשיב 1 לפנינו (להלן: הסב) – תושב קבע בישראל, יחד עם שני אחיו הקטינים שגם הם תושבי קבע. אביו של הקטין – תושב קבע אף הוא – מרצה עונש מאסר ממושך בן עשרות שנים לאחר שהורשע בשנת 2002 בעבירות ביטחון, ואמו היא תושבת האזור שמעמדה בישראל לא הוסדר. כעולה מהחומר לפניי, האם התגוררה עם ילדיה בבית הסב עד לחודש ינואר 2012 לערך, אז עזבה את ******** לאזור שם היא מתגוררת מאז עם הוריה. הסב משמש כאפוטרופוס בלעדי לקטין מכוח צו אפוטרופסות של בית הדין השרעי משנת 2013 (ששינה מצו קודם משנת 2004 שבו נקבעה אפוטרופסות משותפת לאם ולסב). יוער כי בטרם ניתן צו האפוטרופסות הוגש לבית הדין תסקיר של שירותי הרווחה שממנו עולה – כמתואר בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים – כי האם עזבה את בית הסב ועברה לאזור, כאמור; כי היא מקיימת קשר רופף עם שלושת ילדיה הקטינים; וכי לפיכך "בנסיבות אלה אין איש שיכול להיות אחראי עליהם בענייני היומיום במיוחד בפן הבריאותי, החינוכי וייצוגם מול משרדים רשמיים". בצד זאת נאמר בתסקיר גם כי החזקה בילדים מסורה לאם. בסופו של דבר הומלץ כי הסב ימונה כאפוטרופוס נוסף על האם (להלן: התסקיר).

2. בשנת 2013 הגיש הסב בקשה לרישום הקטין במרשם האוכלוסין הישראלי כתושב קבע לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: תקנה 12) תוך שציין בבקשתו כי האם נטשה את ילדיה והם בחזקתו מאז. יוער כי לא הייתה זו הבקשה הראשונה בעניינו של הקטין. בשנת 2004 הגיש האב בקשה לרשום את בנו כתושב קבע מכוחו שלו. הבקשה נדחתה ועתירה מינהלית שהוגשה נגד אותה החלטה נדחתה (עת"ם (י-ם) 1240/03 פלוני נ' שר הפנים (21.9.2004)). ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק בהסכמה תוך שצוין כי האב רשאי להגיש בקשה חדשה על בסיס הטענה כי הוצא צו אפוטרופסות לטובת הסב (עע"ם 9461/04 פלוני נ' שר הפנים (27.12.2006) (יוער כי בשני ההליכים הנזכרים צוין שם העותר והמערער בהתאמה, אך אלה הושמטו כאן כדי להימנע מזיהוי הקטין)). על רקע זה הוגשה בקשה שנייה בשנת 2007 שסורבה אף היא מן הטעם שהחזקה על הילדים מסורה לאמם שעודה בין החיים; וכי אין במינוי הסב כאפוטרופוס כדי ליתן מעמד לקטין.

3. בחלוף 5 שנים, בשנת 2013, הגיש הסב בקשה חדשה למתן מעמד לקטין מכוח אפוטרופסותו, תוך שציין בבקשתו כי האם נטשה את ילדיה. המבקש דחה את הבקשה כמו גם את הערר הפנימי שהוגש על החלטת הדחייה. בתמצית, שתי ההחלטות נומקו בכך שאין כל אינדיקציה לכך שהאם אינה מסוגלת לדאוג לילדיה מן הבחינה הנפשית או הגופנית; וכי אין באפוטרופסות הסב כדי להקנות לקטין מעמד בישראל. יצוין כי ההחלטה בערר הפנימי נסמכה גם על האמור בתסקיר שממנו עלה גם כי הילדים מקיימים קשר מסוים עם האם. על החלטות אלו הוגש ערר לבית הדין לעררים שנדחה אף הוא מאותם הטעמים, תוך שצוין כי לא ניתן לקבוע ממצא של אי מסוגלות הורית ביחס לאם משהעניין לא נבדק לעומקו על ידי שירותי הרווחה.

4. המשיבים ערערו על החלטה זו. במסגרת ערעורם צמצמו את הסעד המבוקש לכדי מתן מעמד ארעי בלבד לקטין, תוך ששאלת מעמד הקבע תיבחן מאוחר יותר. ביום 13.3.2016 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) את הערעור. נפסק כי יש ליתן לקטין מעמד ארעי לתקופה של שנתיים שבמהלכה יוכלו המשיבים להציג חוות דעת עדכנית של גורמי הרווחה בנוגע לקשר עם האם; וכי על רקע זה יוכלו להגיש בקשה חדשה לרישומו של הקטין. בנמקו את הדברים קבע בית המשפט כי הגם שברגיל תקנה 12 נועדה לאפשר את השוואת מעמדו של ילד שנולד בישראל לזה של הוריו, היא מאפשרת גם – במקרים נדירים ומיוחדים – ליתן מעמד לילד על יסוד מעמדו של אפוטרופוס אחר שאיננו ההורה הטבעי. נפסק כי הדבר עולה במישרין מלשונה המפורשת של התקנה, אך מתחייב גם נוכח תכליתה להבטיח את שלמות התא המשפחתי ואת טובת הילד. עוד נפסק – על בסיס הפסיקה הקיימת – כי גדר המקרים הנדירים והמיוחדים שיצדיקו שימוש כאמור בתקנה כאמור אינו מתמצה במצבים של "חוסר כשירות" או "חוסר מסוגלות" הורית או בפטירת אחד ההורים; וכי מדובר במנעד מקרים רחב יותר, גם אם עודו מצומצם.

5. בהמשך פנה בית המשפט לבחון אם נסיבות המקרה שלפניו מצדיקות כי תקנה 12 תופעל כך שיינתן לקטין מעמד מכוח סבו, ומצא להשיב על כך בחיוב. בית המשפט הדגיש כי עולה מהתסקיר שהאם נטשה את ילדיה והיא מקיימת איתם קשרים רופפים בלבד. צוין כי למרות שמהתסקיר לא עולה תמונה של "נטישה מוחלטת וארוכת טווח", ניכר כי הסב הוא המשמורן הדואג לכל צרכי הקטין. עוד צוין כי גם השיקול בדבר שלמות התא המשפחתי תומך במתן מעמד לקטין, שכן שני אחיו הקטינים מתגוררים אף הם עם הסב ולהם מעמד של תושבי קבע בישראל. בית המשפט התייחס גם לטענת המבקש כי ניתוק הקשר בין האם לילדים הוא מלאכותי ונועד לתמוך בבקשת המעמד של הקטין אך קבע כי עניין זה לא בוסס די צורכו בנסיבות העניין; וכי ממילא משילוב הנסיבות עולה תמונה בעייתית שלפיה האם נטשה את ילדיה כשנה ומחצה טרם נערך התסקיר. לפיכך, גם אם אפשר שמצב דברים לכאורי זה יהיה שיקול רלוונטי בהחלטת המשיב, לא כך בנסיבות העניין לפנינו (להלן: פסק הדין).

6. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש הבהיר כי הוא איננו מבקש לערער על הפרשנות הכללית שניתנה בפסק הדין לתקנה 12 כפי שפורטה לעיל. כך, בפסקה 32 לבקשה צוין כי "המבקש אינו מערער על קביעת בית המשפט קמא, לפיה יתכנו מקרים חריגים וקיצוניים, בהם הגם שאין מדובר בפטירתם של הורי הקטין, או באי כשירות או באי מסוגלות הורית מובהקת, עדיין יהיה זה מוצדק ליתן לקטין מעמד מכוח אפוטרופסותו של אדם שאינו אביו או אמו". תחת זאת ממקד המבקש טענותיו בכך ששגה בית המשפט לעניינים מינהליים משקבע כי נסיבות העניין חריגות דיין במידה המצדיקה הקניית מעמד לקטין מכוח סבו. המבקש אף הדגיש כי ישנם מצבים רבים שבהם "על הקטין וההורה לבחור בין "חיים יחדיו ללא מעמד בישראל [...] או חיים בנפרד לשם מתן מעמד בישראל לקטין". המבקש טען בנוסף כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים יוצר תקדים בעייתי שיקשה על הבחנתו ממקרים דומים אחרים. בנוסף, לטענת המבקש פסק הדין יוצר תמריץ שלילי לניתוק הקשר בין הורים לילדיהם במטרה לנסות ולהקנות לילד מעמד בישראל באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הילד ועם חובות ההורים כלפיו. המבקש רמז כי אלה הם פני הדברים בענייננו וכי הלכה למעשה פסק הדין יוצר תמריץ ממשי לניתוק מוחלט של הקשר בין הקטין לבין אמו (כדי להגדיל את סיכוייו לזכות במעמד מכוח סבו).

7. לאחר ששקלתי את נימוקי הבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כמובהר לעיל, המבקש עצמו אינו מבקש לערער על הפרשנות הכללית שניתנה בפסק הדין לתקנה 12, אלא על אופן שבו יושמה פרשנות זו בנסיבות המקרה. כאמור, לשיטת המבקש נסיבות המקרה אינן חריגות דיין כדי להצדיק מתן מעמד לקטין מכוח אפוטרופסות סבו כשאמו עודנה בחיים והיא לא נמצאה בלתי כשירה לגדלו. נראה אפוא כי הבקשה איננה מעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים אלא נטועה בנסיבות המקרה ובאופן שבו יושם הדין ביחס אליהן. יודגש כי גם טענת המבקש שלפיה תלויים ועומדים מקרים דומים רבים שיושפעו מפסק הדין נטענה באורח כללי ומבלי פירוט מספק. לפיכך, ובשים לב לאמת המידה המצמצמת הנוהגת בבקשות מסוג זה, לא ראיתי עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה (בר"ם 3904/15 קופצ'ישינה נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 13 (16.12.2015)).

           סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.