בר לב נ' ליכט

פסק דין

המערער הגיש בקשה לביצוע עשרה שיקים בהם הוא אוחז, ואשר נמשכו על ידי המשיבה בסך כולל של 153,260 ₪ (להלן – השיקים). המשיבה הגישה התנגדות לביצוע השיקים. בהחלטתה מיום 11.8.09 קיבלה כב' הרשמת (כתארה דאז) טל אוסטפלד-נאוי את ההתנגדות ונתנה למשיבה רשות להתגונן בפני התביעה השטרית. על החלטה זו של כב' הרשמת נסוב הערעור שבפני.

המשיבה הגישה שתי התנגדויות, שהדיון בהן אוחד. ההתנגדויות נתמכו בתצהירים של המשיבה ושל אביה, מר עמוס ליכט.

אחזור בקצרה על טענות הצדדים, כפי שפורטו בהחלטתה של כב' הרשמת.

המשיבה והמערער הקימו חברה משותפת (להלן – החברה), כשכל אחד מהם מחזיק במחצית ממניות אותה חברה. אביה של המשיבה פעל כמיופה כוחה של המשיבה בכל הקשור לעסקי החברה.

לטענת המשיבה השיקים שהוגשו לביצוע על ידי המערער הינם חלק מעסקה סיבובית. המשיבה, לטענתה, השקיעה בחברה כספים בסכומים העולים על סכומי ההשקעה של המערער. על החברה היה להשיב לה כספים, אלא שלנוכח השקעותיה המרובות של החברה, סוכם בין המשיבה והמערער, כי המערער יעביר למשיבה כספים פרטיים שלו, וכשהחברה תשיב למשיבה את כספה, תשיב המשיבה למערער את הכספים שקיבלה ממנו. לשם קיום התחייבות זו של המשיבה מסרה המשיבה למערער את השיקים נשוא תיק זה. סוכם בין הצדדים, כי בסמוך למועד פרעונו של כל אחד מן השיקים תמשוך המשיבה את סכום השיק מכספי החברה. המשיבה טוענת, כי השיקים נמסרו למערער, כאשר ביסוד המסירה עמד התנאי ולפיו החברה תשלם לה במועד פרעונו של כל אחד מן השיקים את סכום אותו שיק. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ביום 29.7.03 זייף המערער פרוטוקול אסיפת מנהלים של החברה, וללא ידיעת המשיבה שינה את זכויות החתימה בחברה, כך שהוא הפך לבעל זכות החתימה הבלעדי בחברה. בהמשך הוביל המערער את החברה לקריסה מוחלטת, תוך נישול המשיבה מכל זכות, ותוך שהוא גורם לה נזקים כבדים וחובות רבים. בנסיבות אלו, היתה המשיבה מנועה מגביית הסכומים המגיעים לה מהחברה. ממילא לא התקיים התנאי לפרעון השיקים, ואין היא חייבת בפרעונם למערער. טענה נוספת בפי המשיבה, הנוגעת לשיק ע"ס 50,000 ₪. בין הצדדים הוסכם, לטענת המשיבה, כי המערער ישיב שיק זה למשיבה. מעבר לאמור לעיל, מעלה המשיבה טענת קיזוז, ולפיה זכאית היא לקזז כנגד הכספים, שהיא חייבת למערער, את הכספים, שחייב לה המערער.

המערער דוחה את טענת הקיזוז. עוד מוסיף המערער וטוען, כי השיקים נמשכו לצורך הלוואה פרטית, שניתנה על ידי המערער, ואין להם כל קשר לחברה.

בהחלטתה מיום 11.8.09 דחתה כב' הרשמת את טענת הקיזוז, אשר הועלתה על ידי המשיבה. מאידך קיבלה כב' הרשמת את טענתה האחרת של המשיבה, ולפיה נמסרו השיקים על תנאי, ותנאי זה לא התקיים. כב' הרשמת סברה בהחלטתה, כי "יש לברר ולבדוק טענת המבקשת (המשיבה דנן – נ"ש), האם אכן היה מוסכם על הצדדים תנאי שכזה". כב' הרשמת מוסיפה וקובעת בהחלטה, כי האמור בתצהירי המשיבה ואביה לא נסתר, וכי לא ניתן לקבוע בשלב זה של הדיון, כי השיקים נמסרו כנגד הלוואה פרטית, שאינה קשורה לחברה ולמערכת היחסים העסקית שבין הצדדים.

גם הטענה הנוגעת לשיק בסך 50,000 ₪, ולפיה התחייב המערער ביום 25.7.03 להשיב שיק זה למשיבה, התקבלה על ידי כב' הרשמת, אשר קבעה, כי יש לברר, האם אכן הבטיח המערער להשיב את השיק לידי אביה של המשיבה.

כב' הרשמת קיבלה את ההתנגדות, ונתנה למשיבה רשות להתגונן בפני התביעה השטרית, שהגיש נגדה המבקש.

על החלטה זו של כב' הרשמת הוגש הערעור בתיק זה. לטענת המערער בכתב הערעור, המשיבה מודה בקבלת הלוואה "אישית" מהמערער, שפרעונה הובטח באמצעות השיקים. המערער מוסיף וטוען, כי להגנתה העלתה המשיבה את הטענה, שמסירת השיקים היתה מותנית בכך שהמשיבה תקבל כספים מהחברה. המערער טוען, כי טענה זו לא הוכחה, ואין בידי המשיבה כל ראיה התומכת בטענה זו. המערער סבור, כי טענת הגנה זו היא בבחינת הגנת בדים, ועל כן לא היה מקום למתן רשות להתגונן למשיבה.

הצדדים הגישו עיקרי טיעוניהם וכן כתבי סיכום טענותיהם. לאחר שעיינתי היטב בטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות.

הלכה פסוקה היא, כי על מנת לקבל רשות להתגונן די לנתבע להראות, שעומדת לו הגנה אפשרית נגד התביעה שהוגשה נגדו, גם אם מדובר בהגנה דחוקה בלבד. בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן לא צריך השופט או הרשם הדנים בבקשה להשתכנע בנכונות טענותיו של הנתבע, ואין הוא נזקק לבחינת מהימנות. על הדן בבקשה להיזקק לשאלה, האם הטענות המועלות בבקשת הרשות להגן, בהנחה שהן נכונות, יכולות לשמש כטענות הגנה טובות בפני התביעה. אכן, כאשר קורסת גרסתו של הנתבע לחלוטין, ומתברר כי הגרסה מופרכת לחלוטין או בשקר יסודה, לא תנתן הרשות להתגונן. (ראה בין השאר ע"א 356/85, מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מא(3)319, 321 – 322; ע"א 469/87, בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פד"י מג(3)113, 120 - 121).

במקרה דנן העלתה המשיבה טענה, כי השיקים נמסרו למערער על תנאי, כאשר תנאי זה לא התקיים, ולכן אין המערער זכאי לגבות את סכום השיקים מהמשיבה. עיינתי בטענות המערער, אך לא מצאתי, כי טענה זו הופרכה לחלוטין. גם אם קיים קושי בהוכחת טענה זו, עדין אין בכך כדי לשלול את זכותה של המשיבה לקבל רשות להתגונן. הודאתה של המשיבה, כי אביה קיבל הלוואה פרטית מהמערער אין בה כדי לסתור את הטענה, שהשיקים נשוא תיק זה נמסרו על תנאי במסגרת עסקה סיבובית בין הצדדים. בהחלט יתכן, כי יהיה קשה למשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה ולהוכיח טענת הגנה זו, אך אין בכך כדי לשלול ממנה כבר בשלב זה של הדיון בתיק את הזכות להתגונן בטענה זו בפני התביעה שהוגשה נגדה על ידי המערער. הדרך להוכחת טענה זו אינה עניינו של בית המשפט בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן.

גם בהודאת המשיבה, כי שיק בסך 50,000 ₪ ניתן למערער לשם פרעון הלוואה שנטל אביה מהמערער אין בה כדי למוטט ולהפריך את הטענה, כי המערער התחייב יותר מאוחר להחזיר שיק זה למשיבה. ככל שקשה תהיה דרכה של המשיבה להוכיח טענה זו, אין בקושי זה כדי למנוע מהמשיבה בשלב זה של הדיון את הזכות להתגונן בטענה זו

בפני התביעה, שהגיש נגדה המערער.

לפיכך דין הערעור להידחות.

הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל תשולמנה בהתאם לתוצאות הסופיות בתיק העיקרי.

ניתן היום, י"א אייר תש"ע, 25 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.