בר לב נ' ליכט

החלטה

1.חרף אורכה המופלג, בקשת הרשות להתגונן נשענת על 2 אדנים עיקריים: ראשית, הסכם נטען, מיום 26.7.03 (נספח א' לבקשה), לפיו יתרת חובו של הנתבע לתובע היא 100,000 ש"ח, שלא יצבור ריבית, והמועד לתשלום הוא המועד בו תמשוך בתו של הנתבע (להלן – "תמר") את כספי השקעתה בחברת לב היהלום (להלן – "החברה"). שנית, טענת קיזוז כנגד חוב נטען של התובע כלפי הנתבע, בסכום העולה משמעותית על סכום התביעה, כמפורט בכתב תביעה שהגיש הנתבע נגד החברה והתובע בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בנוסף על אלה, מלאה הבקשה תיאורים מפורטים אודות מעלליו-כביכול של התובע בחברה, והאופן בו רוקן אותה מכנסיה, תוך שהוא גורם לכאורה לנזקים כבדים לתמר. לא הוברר מה לכל התיאורים ולהגנת הנתבע, ולפיכך גם לא אתייחס לטענות התובע בסיכומיו בקשר לעניין זה.

2.בפתח הדיון שהתקיים היום הבהרתי את עמדתי, כי לכאורה ראויה הבקשה ליתן על פיה רשות להתגונן. התובע סבר, כי בחקירה קצרה יוכל לשנות את דעתי. חקירה "קצרה" זו השתרעה על פני 7 עמודי פרוטוקול, ולמעט התעקשות הצדדים להשחיר זה את פניו של זה בכל משפט שני כמעט, לא עלה ממנה דבר וחצי דבר. הנתבע התחפר בעמדתו, כי ההסכם נספח א' אכן נחתם על ידי התובע, ודבק בכל יתר טענותיו.

3.הצדדים סיכמו טענותיהם, כשהנתבע מבסס את הגנתו על ההסכם, כאמור, והתובע – תוך ניסיון להסתמך על "עובדות" שלא עלו בתצהיר או בחקירה, ולכל היותר הן מבוססות על גרסתו של התובע עצמו – טען כי ההסכם מזויף, וכי ממילא התנאי לפרעון ההלוואה, על פי ההסכם עצמו, כבר התקיים. בטענה זו אין ממש: לא בפסק-הדין בת.א. 67038/04 שהוגש לתיק, ולא בחקירה, לא הודה הנתבע כי התשלומים שהועברו לכאורה לתמר מהחברה היו – ולו בקירוב – החזר השקעותיה והלוואות בעלים שלה לחברה. מדובר היה, כך על פי הראיות הקיימות בפני בשלב זה, בהתחשבנות ישירה של הוצאות שהוציאה תמר עבור החברה, בשל קשיי נזילות ומוניטין רע של החברה. ברי, כי גם טענת הזיוף אינה יכולה לחסום את מתן הרשות להתגונן, שכן הנתבע מכחיש כי ההסכם מזויף, וגרסת התובע אינה נבחנת כלל בשלב דיוני זה.

4.באשר לטענת הקיזוז של הסכומים הנתבעים בבית הדין לעבודה טוען התובע, כי אין לקבלה בשל כך שטרם ניתן באותה תביעה פסק-דין. אף בטענה זו אין ממש, שכן אין כל מניעה מהעלאת טענת קיזוז, העומדת לנתבע על פי הדין המהותי, כטענת הגנה בפני תביעה המופנית נגדו. אמנם, ניתן היה למצוא פגם ברמת הפירוט בה הוצגה טענה זו (העדר פירוט בתצהיר, והפניה לכתב תביעה שרק עמוד אחד ממנו צורף כנספח), אולם טענה זו לא הועלתה כלל על ידי התובע, שהוא עורך-דין בהכשרתו ובהשכלתו, ומה לי כי אשים טענה זו בפיו.

5.קיצורו של עניין: לא מצאתי ממש בהתנגדות התובע למתן רשות להתגונן, בעוד לטעמי חלקים נרחבים מחקירתו כלל לא נדרשו לשם הכרעה בבקשה, ובנוסף יש לראות בחומרה את האופן בו ניסה לבסס את סיכומי הטענות מצדו על "עובדות" שאינן יכולות להוות בסיס להכרעה בבקשה.

6.משכך, אני נותן בזה לנתבע רשות להתגונן בפני התביעה, באופן שתצהירו ישמש כתב הגנה.

בשל האמור בסעיף 5 לעיל, אני מורה כי התובע ישלם את הוצאות הדיון, בסך של 2,000 ש"ח, לטובת אוצר המדינה.

איני מחייב את התובע בשלב זה בהוצאות לטובת הנתבע, הן בשל אורכה הבלתי מתקבל על הדעת של הבקשה, אשר גרמה להשקעת זמן ארוכה ומיותרת בהיערכות לדיון, ואף תרמה רבות להתארכות החקירה, והן בשל הפגמים שנפלו בה לגופה, כמתואר לעיל.

עם זאת, אני פוסק את הוצאות הבקשה בסך נוסף של 2,000 ש"ח, שיישא מע"מ כחוק, אם מע"מ חל, אולם סכום זה ישולם ע"י מי מהצדדים למשנהו, בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים, וכן למרכז לגביית קנסות ואגרות.

ניתנה היום, ג' שבט תש"ע, 18 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.