החלטה
מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, מיום 23.5.2013 (תא"ח 18127-11-12, כב' השופטת יעל ייטב, להלן: "פסק הדין") עד למתן פסק דין בערעור.
בבית משפט קמא התבררה תביעת המשיבה לפינוי מושכר על-פי הקבוע בהוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המשיבה רכשה ביום 7.9.2011 זכויות בנכס מקרקעין שהִנו מבנה מסחרי המשמש כמרכול והמוחזק על ידי המבקשת מכוח הסכם שכירות מיום 15.2.2007 (להלן: "הסכם השכירות") עם הבעלים הקודמים (להלן: "הנכס" או "המושכר" בהתאמה).
בתובענה שהוגשה על-ידי המשיבה לפינוי הנכס נטען, כי על המבקשת לפנות את המושכר חרף קיומו של סעיף ברירה בהסכם השכירות, לפיו ניתנה לה האפשרות להחזיק במושכר למשך חמש שנים נוספות מתום תקופת השכירות המקורית, קרי: מיום 14.2.2010, זאת נוכח מכירה מוקדמת של הזכויות בנכס ותחולתו של סעיף קיצור תקופת השכירות בהתאם. מנגד טענה המבקשת בבית משפט קמא, כי לא חלה עליה החובה לפינוי המושכר, שכן המשיבה הפרה את הסכם השכירות, בעניין זכות ראשונים שניתנה לה לרכישת המושכר. יוער, כי הבעלים הקודמים של הנכס לא צורף כצד להליכים. בית משפט קמא בחן את מערכת היחסים המשפטיים של הצדדים להסכם השכירות וקבע, נוכח הוראותיו, כי אינו נדרש להכריע בטענת המבקשת לעניין זכות הראשונים שהוקנתה לה בהסכם, לאחר ששוכנע מהראיות שהובאו לפניו, כי למבקשת היה ידוע על כוונת הבעלים הקודמים של הנכס למכור את המושכר טרם חתימת הסכם המכר. בית המשפט הוסיף, כי אין לראות בהתנהלות המבקשת בנסיבות אלה אך "... עצימת עיניים... כי אם בהימנעות ממתן תשובה שיש לה נפקות רבה לעניין זכויותיו של צד ג' (המשיבה – מ.ב), שכן צד ג' הסתמך על הבירורים שערך עם המתווך ועם בא כוחם של המוכרים" (סעיף 54 לפסק-הדין). בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא נמצאה ראיה, לפיה המבקשת הייתה מממשת את זכות הראשונים הנטענת לרכישת הזכויות במושכר והימנעותה מלהשיב להודעת המשיבה על כוונתה למכור את הזכויות בנכס נועדה לאפשר טיעון, בבוא היום, על הפרה לכאורה של זכות הראשונים, כאמור.
בנסיבות אלה, קיבל בית המשפט את התביעה והורה על סילוק ידה של המבקשת מהמושכר בתוך 90 יום.
יצוין, כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא הוגשה על-ידי המבקשת לבית משפט זה תובענה למתן פסק-דין הצהרתי (ה"פ 48317-04-13), בעניין הפרת הסכם השכירות בקשר לזכות הראשונים העומדת למבקשת ולביטול הסכם המכר עם המשיבה. לצד הגשת התובענה התבקש בית המשפט ליתן סעד זמני לעיכוב הליכי פינוי המושכר. בית המשפט (כב' השופט יועד הכהן) דחה את הבקשה, בין היתר, נוכח "... הפגיעה המשמעותית באינטרס ההסתמכות של הצדדים השלישיים (המשיבה – מ.ב)" ולאור קביעת בית משפט קמא בפסק-הדין, לעניין ידיעת המבקשת על כוונת המשיבה לרכוש את הנכס.
בבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי סיכויי הערעור טובים ביותר וכי פינוי המושכר יגרום לנזק כבד. לטענתה, בית משפט קמא לא בחן ולא נתן את המשקל הראוי להפרת זכות הראשונים בהסכם השכירות, עניין המשליך על סיכויי הערעור, שכן עם הפרתה, לא רכשה המשיבה זכויות טובות בנכס ומשכך, לא ניתן היה לקצר את תקופת הברירה הנתונה למבקשת להמשיך ולהחזיק במושכר למשך חמש שנים נוספות. המבקשת הוסיפה וטענה, כי על המשיבה הנטל להוכיח שהמבקשת "וויתרה" על זכות הראשונים במושכר. משלא עמדה בנטל והתרשלה בקיום חובתה כקונה זהיר לבדוק את הזכויות בנכס קודם לרכישתו, אין להכיר בפגיעה הנטענת באינטרס ההסתמכות. המבקשת הוסיפה וטענה לעניין מאזן הנוחות, בנסיבות של פינוי נכס, זאת נוכח ההשקעה הכספית הגבוהה במושכר והמשך תשלום דמי השכירות ועל יסוד ההלכה, שלפיה נוטה בית המשפט ביתר קלות לבקשת עיכוב ביצוע של פינוי מקרקעין.
בתגובתה, דוחה המשיבה את טענות המבקשת. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים ביותר, שכן פסק-הדין מנומק, מפורט ונסמך על קביעות עובדתיות שבעניינן שיקול דעתו של בית משפט שלערעור, מצומצם. המשיבה הוסיפה וטענה לעניין מאזן הנוחות והדגישה, כי העדר קבלת המושכר מסב לה נזק ממון משמעותי בשל אובדן הכנסה ואי הפעלת המושכר, בשעה שזה אמור היה לשמש מקור להחזר השקעתה ברכישת הנכס.
עוד נטען, כי משדחה בית משפט זה את הבקשה לסעד זמני בהליך שלפניו וקיבל את עמדתה שלא הוכחה זכותה של המבקשת בנכס, יש בכך כדי ללמד על סיכויי הערעור הנמוכים. בעניין תשלום דמי השכירות הוסיפה, כי חרף טענת המבקשת לא שולמו דמי שכירות לחודשים מאי ויוני 2013. המשיבה התייחסה בהרחבה לעניין הפרת זכות הראשונים הנטענת, כמו גם למעמדה כצד שלישי והעדר יריבות ביחסים שבין המבקשת לבעלי הנכס הקודמים והטעימה, כי בהתנהלות המבקשת שנמנעה מלהשיב להודעת בעלי הנכס הקודמים על הכוונה למכור את הנכס, יש כדי ללמד על חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, תוך ניצול תקנות סדר הדין ושימוש בהם לרעה.
לסיכום, חזרה וטענה, כי סיכויי הערעור קלושים, שכן לא עומדת למבקשת כל עילה למניעת פינוי המושכר חרף טענתה להפרת הסכם השכירות על-ידי הבעלים הקודמים של הנכס ונוכח מאזן הנוחות הנוטה בבירור לטובתה. בהקשר זה הוסיפה, כי המבקשת אינה עומדת בתשלום דמי השכירות, נתון המלמד על העדר איתנות כלכלית וחוסר יכולת לפצות את המשיבה בגין הנזקים שנגרמים בשל אי קבלת המושכר והטעימה, כי הנכס הִנו נכס מושכר –עסקי, שאין מקום ליתן עיכוב ביצוע לפינויו.
בתשובתה הקצרה, חזרה המבקשת על טענותיה, במיוחד לעניין תשלום דמי השכירות וביקשה לעכב את פסק הדין עד להכרעה בערעור.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, בחנתי את טענות הצדדים, שקלתי את השיקולים הנוגעים בעניין, נחה דעתי, כי יש לדחות את הבקשה.
הלכה פסוקה היא, כי אין בהגשת ערעור על פסק-דין כדי לעכב ביצועה של החלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות), שכן הנחה היא, כי זוכה בפסק-דין רשאי לממש את פירות זכייתו ואין בהגשת הערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין בו נקבעו זכויותיו (בש"א 4403/94 ויצמן נ' דאודי (14.8.1994)). עוד נפסק, כי רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות, יעוכב ביצוע של פסק-דין. על בעל דין המבקש לעכב ביצוע פסק-דין שניתן נגדו, מוטל הנטל להוכיח, כי קיים טעם מיוחד לכך, המותנה בהצטברותם של שני תנאים: האחד, סיכויי הצלחה טובים בערעורו, הנבדקים בשלב זה באופן לכאורי, והשני, מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתו יבחן בית-המשפט האם יהא זה מן הנמנע או למצער, קשה להשיב את המצב לקדמותו, היה ופסק הדין לא יעוכב (ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה פסקה 4 (29.4.2008)). לשון אחר, "... על המבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכי ביצועו המידי של פסק הדין ימיט עליו נזק רב, שקשה יהיה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור" (ע"א 7609/01 בר שלום נ' קירשנבוים (21.11.2001)); ע"א 4887/08 בנאי נ' סמולנסקי דיאמונד (ישראל) בע"מ (17.11.2008); ע"א 7725/08 ורסצ'ה 83 בע"מ נ' Gianni S.P.A Versace (22.9.2008); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (13.11.2006); ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (14.2.2006); ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל (27.10.2003); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ (5) 403, 406-405 (1997); בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג (1), 334, 336 (1989), י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 860-859 (מהדורה שביעית, 1995); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 675-672 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: "גורן")). בין השיקול של סיכויי הערעור לשיקול של מאזן הנוחות קיימים יחסי גומלין של "מקבילית כוחות" ולפיהם ככול שסיכויי הערעור נמוכים כך שיקול מאזן הנוחות מקבל משקל גבוה יותר (ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ פסקה 5 (12.2.2012); בש"א 2263/13 פלונית נ' שרון דגודגה פיסקה 16 (26.6.2013)).
כך בכלל וכך בעניין עיכוב ביצועם של פסקי דין בענייני מקרקעין. אכן נכון, בשל החשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב הקיים לקדמותו, בתי משפט אינם שוללים עיכוב ביצוען של החלטות הכרוכות במכירת מקרקעין, כאשר מוגש ערעור עליהם (גורן, 676, והפסיקה המובאת שם). הסיבה לכך, היא שהתוצאה האחרת לפיה יפונה מבקש עיכוב הביצוע מביתו, טרם שמיעת המשפט או הערעור "... מהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו אם התביעה העיקרית תצלח, מוטל בספק" (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1), 529, 534; ע"א 8727/11 יעקב מאור נ' דלתא קפיטל בע"מ (14.12.2011)). לפיכך, בנסיבות אלה, נוטה בית המשפט לעכב את הליכי ביצוע פסק הדין, אף אם סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים, זאת נוכח מאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקש. עם זאת, בנסיבות אלה, מורה בית המשפט על הפקדת ערובה כתנאי לעיכוב הביצוע (שם, פסקה 4).
יחד עם זאת, בעניין עיכוב ביצוע החלטה הכרוכה במכירת מקרקעין, אשר אינם משמשים למגורי המבקש, ניתן למצוא גישות שונות בפסיקת בית המשפט. מצד אחד, בשל החשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור (למשל, נוכח אפשרות העברת המקרקעין לצדדים שלישיים טרם הכרעה בערעור), נוטה בית המשפט לעכב את הביצוע (ראו: ע"א 3223/09 פרונט נ' גלובינסקי (26.8.2009); ע"א 1755/12 יולנדה-אורה בר שפירא נ' עו"ד ישראל בודה (נאמן) (29.3.2012)). מצד שני, ישנה גישה אחרת, לפיה ערעור על החלטה שביצועה כרוך במכר מקרקעין שאינם משמשים למגורי המבקש, ככלל לא יצדיק מתן עיכוב ביצוע, שכן מקום בו המבקש אינו מתגורר בדירה, ניתן לכאורה להיפרע כספית אם הערעור יתקבל (ע"א 2938/12 חאתם פאיז פארז נ' ראיק פארז (10.6.2012)) וממילא, לא יידרש פינויו (ראו למשל: ע"א 8764/08 אולגה רוט נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ פסקה 5 (1.4.2009)). בהקשר זה ידועה האבחנה בין פינוי בית מגורים לבין פינויו של בית עסק, שעל הנזק הכספי הנגרם בשל מכירתו ניתן לפצות בכסף (ע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל פסקה 8 (6.8.2006); ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון פסקה 3 (7.1.2007); 4091/12 כוכבי מסעי ראש העין נ' עיריית טייבה (13.11.2012); ע"א 8706/12 מרדכי אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל פסקה 6 (6.1.2013); ע"א 883/13 חברת האחים מ.ר.ש לוי בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים 1 פסקה 13 (9.6.2013) והאסמכתאות שם; רע"א 3779/13 אהובה יעקובי נ' משה תעשה ואח' (28.7.2013)).
בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור, דומה, על דרך ההמעטה, כי אלה אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר. עיון בפסק-הדין מעלה, כי קביעות בית משפט קמא נסמכות על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם. במיוחד נכון הדבר, לענייננו, קביעתו של בית המשפט בעניין ידיעתה של המבקשת על כוונת המשיבה לרכוש את הנכס והימנעותה ממתן תשובה. בנסיבות אלה, אף אני סבור, כי להתנהגות המבקשת נפקות של ממש לעניין אינטרס ההסתמכות של המשיבה עובר לרכישת הזכויות בנכס. מכאן, בשים לב לדחיית בקשתה לסעד זמני לעיכוב הליכי פינוי המושכר, בהליך האחר שנקטה, נדמה, כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. כך לעניין סיכויי הערעור ובעניין מאזן הנוחות, על פני הדברים אין יתרון ניכר למי מהצדדים. במצב דברים זה מנחה אותנו ההלכה הפסוקה בדבר ביצוע מיידי של פסק הדין (ע"א 4270/13 כמיפל בע"מ נ' ניאופרם השקעות 1966 בע"מ (2.8.2013) והאסמכתאות שם). לפיכך, נחה דעתי, נוכח מכלול הנסיבות ובשים לב לטיבו של המושכר וסיכויי הערעור, כאמור, כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ₪.
ניתנה היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.