בר ישי נ' סדלר

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שיסודה בעבודות תיקון שביצע הנתבע בביתו של התובע.

רקע:

ביום 15/6/11 הוזמן הנתבע לביתו של התובע על מנת לבצע עבודות תיקון בביתו - החלפת צירים בשתי דלתות, איטום והתקנת פס זווית מאלומיניום (להלן: "העבודה").

אין עוררין שעבור העבודה שילם התובע לנתבע סך של 1,798 ₪.

יש חולק באשר לטיב העבודה שביצע הנתבע בביתו של התובע.

העידו בפני התובע והנתבע, והוגשו הראיות.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת התובע, הנתבע הונה אותו, הציג בפניו מצג שווא, והוליך אותו שולל. הנתבע ביצע עבודה לא ראויה, והתקלה חזרה על עצמה.

לשיטתו, הנתבע התקין את הצירים בדלתות בצורה לא מקצועית, ולא אטם את המקלחון כפי שנתבקש לעשות.

לאור האמור, עותר התובע לקבל את מלוא תביעתו, ובסופו של הליך ביקש שהנתבע יממן לו מקלחון חדש.

לטענת הנתבע, הוא ביצע את העבודה לשביעות רצון התובע, והראיה לכך כי התובע שילם בגין העבודה את מלוא התמורה.

בעניין האיטום טען, כי ביקש לקנות פס איטום מתאים, אך הואיל והתובע הוא זה שביקש לקנות את פס האיטום, הסתבר לו כי פס זה אינו מתאים לביצוע העבודה.

לאור האמור מבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם הנתבע ביצע עבודה לא ראויה, ועל כן זכאי התובע לסעדים אותם מבקש מבית המשפט.

כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, השתכנעתי כי דין התביעה להדחות.

ובמה דברים אמורים:

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

כמו כן, על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. כלומר, בית המשפט יעדיף את הגרסה שהסתברות נכונותה הינה למעלה מ- 51%.