בר-חי נ' פרץ ואח'

החלטה

בפניי בקשת המבקים למחיקת כתב התביעה ולחילופין לעיכוב הליכים בטענה שבמקביל לתובענה זו, מתנהל בין הצדדים הליך דומה בבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בת.א. 19052-08-11 (להלן – "התובענה במחוזי").

לטענת המבקשים, יש למחוק את כתב התביעה בשל העובדה שהמשיב מבקש סעדיו בשני הליכים מקבילים, "סעדים שהם דבר והיפוכו", כדבריהם, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין לאפשר לבעל דין לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. כחיזוק לטענתם, נסמכים המבקשים על רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ.

מוסיפים המבקשים וטוענים כי סיבה נוספת למחיקת התביעה על הסף הנה בשל היעדר עילה, שכן הסעדים שנתבקשו בתביעה כאן נתבעים ממי שכלל לא היו מעסיקיו של התובע כי אם שותפיו ועל לכן דוקטרינת הרמת המסך אינה חלה.

לחילופין, עותר המבקש לכך שבית הדין יורה על עיכוב הבירור בתיק זה, וזאת מן הטעם, שקיים הליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי ועל כן, בהתאם להלכה הפסוקה, לא מתירים קיומו של הליך משפטי מקביל וכפול הן מן הטעם שהדבר מכביד ומעמיס על הצדדים ועל מערכת המשפט שלא לצורך, והן מן הטעם שעשויות לצאת ע"י הערכאות השונות הדנות בעניין הכרעות שיפוטיות סותרות ביחס לאותה מערכת עובדתית, דבר שיש בו כדי לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט (בג"צ 8497/00 פייג' פלמו נ' פלמו, פ"ד נז(2) 118).

בהמשך הבקשה, מציגים המבקשים טבלה שערכו, ובה השוואה של הטיעונים העובדתיים בשתי התובענות, אלה מול אלה, ומטעימים כי הדמיון הרב (לעיתים זהות של ממש) בטיעונים, יש בהם כדי ללמד על כך שמדובר על שני הליכים זהים, המתנהלים במקביל בשתי ערכאות, כשבבית המשפט המחוזי עותר המשיב (בהליך זה) להשבתו לתפקיד מנכ"ל החברה והשבת המצב לקדמותו "טרם המעשה אשר הוביל לפיטוריו" (סעיף 22.5 לבקשה), בעוד שבתביעה בבית דין זה, הוא תובע סעדים כספיים הנובעים ממעשה הפיטורים ומזכויות המגיעות לו, לדבריו, מתוקף תקופת עבודתו.

לסיכום, טוענים המבקשים, כי שתי התובענות נסובות על מערכת חוזית אחת, כשהמסכת העובדתית והמשפטית משותפת לשתיהן ועל כן מן הראוי שערכאה אחת בלבד תפסוק בעניין.

המשיב בתגובתו טען, כי במסגרת המרצת הפתיחה שהגיש בבית המשפט המחוזי כנגד המבקשים בהליך כאן, הוא עתר לקבלת סעד לפי סעיף 191 לחוק החברות בגין קיפוחו כבעל מניות וכן לסעדים הצהרתיים שונים, לרבות ביטול הסכם העברת מניות בין בעלי החברה, בעוד שבתובענה המתנהלת בבית דין זה, הגיש תביעה לתשלום זכויות המגיעות לו כעובד (בגין תקופתו כמנכ"ל במבקשת 2) מכוח משפט העבודה.

לטענת המשיב, לא רק שמדובר בסעדים שונים בתכלית, אלא שאין ערכאה אחת מוסמכת לדון בכל סעדים שנתבעו. וכך, בעוד שבית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בכל העילות הנובעות מדיני החברות ודיני השותפות, הרי שבית הדין לעבודה הנו בעל הסמכות הייחודית לדון בכל אותן עילות שמקורן במערכת יחסי העבודה ששררה בינו לבין המבקשים.

ממשיך המשיב ומבאר, כי בהתאם להלכה הנוהגת, מבחן הסעד המבוקש הוא המבחן שלאורו יש ללכת עת באים לשקול לאיזו ערכאה יש לפנות מבחינת עניינית. ולפיכך, הואיל ואין חולק, כי רק בית הדין לעבודה מוסמך לדון בזכויות ובמתן סעדים מכוח דיני העבודה בישראל, הרי שלא ניתן לכרוך את העילות הנתבעות בתובענה כאן לתובענה המתבררת בבית המשפט המחוזי.

מסכם המשיב וטוען, כי ככל שבית המשפט המחוזי יראה לנכון ליתן סעד כזה או אחר מבין הסעדים שנתבעו, אין בכך כדי להשליך על זכויותיו כעובד מכוח יחסי העבודה ששררו בין הצדדים, ומכאן שמניה וביה לא יכולות לצאת הכרעות סותרות, באשר אין חולק, כי בית המשפט המחוזי לא דן ולא נתבקש ליתן כל סעד שנובע מהעילות המפורטות בכתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה, ולהיפך.

באשר לסעד המחיקה לו טוענים המבקשים, טוען המשיב, כי מדיניותו של בית הדין הנה למחוק כתבי טענות על הסף במשורה ובמקרים חריגים בלבד, במיוחד, כאשר קיימת תשתית לכאורית לכך ששררו בין בעלי הדין הניצים יחסי עבודה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, לא ראיתי להיעתר לה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן.

התשתית הנורמטיבית

אכן, משהוגשה תובענה לבית דין זה, מסורה לו סמכות שבשיקול דעת להורות על עיכוב דיון בהליך שלפניו עד להכרעה בהליך אחר המעורר שאלות דומות, וזאת כאשר בשני ההליכים נדונה סוגיה מהותית זהה (הגם שאין דרישה לחפיפה מוחלטת בין כל העניינים הנדונים).

במניין שיקוליו יביא בית המשפט בחשבון את זהות השאלות השנויות במחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חסכון במשאבים ובפרט בזמן שיפוטי, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה ואת מאזן הנוחות.

ברי, כי במקרה דנן, לא ניתן, מטעמים מובנים להורות על איחוד שתי התובענות על מנת לייעל את ההליך, וההנחה היא שהן בית המשפט המחוזי והן בית הדין לעבודה לא ידונו אלא באותם עניינים שמסורים לסמכותם העניינית בלבד. ומשכך, הרי שמניה וביה, תדון כל ערכאה בטענות שהובאו להכרעתה, והגם שאלה אף אלה נסמכות על אותה מערכת עובדתית, הרי שאין חשש שתצאנה פסיקות סותרות וממילא אין חשש שתהיה פגיעה ביעילות הדיון או בזבוז זמנם של הצדדים כמו גם שמנו של בית הדין.

לעניין המחיקה על הסף, הלכה היא, כי בתי המשפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לא ממהרים לסגור שעריהם בפני בעלי דין המבקשים מהם סעד. מדיניות זו נסמכת, בין היתר, על התפישה העקרונית כי זכות הגישה החופשית לערכאות הנה בעלת צביון חוקתי.

זאת ועוד. מן הראוי שטענותיו של המשיב בכל הקשור למערכת יחסי העבודה עם המשיבים ובקשר עם זכויותיו הנטענות כעובד כתוצאה מכך, יתבררו לגופן בבית הדין, לו הסמכות הייחודית והכלים המשפטיים המתאימים לדון בכך.