פסק דין
לפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 8.5.12 בירושלים.
במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היתה התובעת הבעלים של אופניים.
הנתבעת 1 היתה במועדים הרלבנטיים הנהגת ברכב מ.ר. 5702623 (להלן: "רכב הנתבעת"). הנתבעת 2 היא מבטחת רכב הנתבעת.
מוסכם בין הצדדים כי ביום 8.5.12 אירעה התנגשות בין האופניים עליהם רכבה התובעת לבין רכב הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק.
גרסת התובעת הינה כי נסעה על אופניה בכביש מס' 375. לאחר הירידה בכביש צור הדסה, הבחינה התובעת ברכב הנתבעת, אשר נכנס לצומת ונעצר על מנת ליתן לה זכות קדימה, בהתאם להוראות החוק. ואולם, לפתע החלה הנתבעת בנסיעה בטרם הספיקה התובעת לחצות את הצומת ופגעה באופניים בעוצמה רבה, מבלי לתת לתובעת זכות קדימה.
בעקבות התאונה נהרסו אופני התובעת כליל. בהתאם לחוות דעת השמאי, שהוגשה במועד הדיון (ת/1), עלות האופניים בצירוף האביזרים הנלווים, לאחר ניכוי שרידים, הינה בסך של 20,130 ₪. כן נשאה התובעת בתשלום שכ"ט שמאי בסכום של 1,180 ₪.
גרסת הנתבעות לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתן, הנתבעת 1 החלה בפנייה שמאלה עם רכבה, לאחר שבדקה כי הכביש פנוי ואותתה על כוונתה לפנות שמאלה. במהלך חציית הצומת, הגיחה התובעת כשהיא רכובה על אופניה ונכנסה לצומת שאינה פנויה.
עוד טוענות הנתבעות, כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה, וכי אופני התובעת נבדקו בחלוף שנתיים ממועד התאונה, מה שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה.
דיון והכרעה
העידו בפני התובעת והנתבעת 1. התובעת העידה כי נסעה בדרך ראשית ולפני שהגיעה לצומת הבחינה ברכב הנתבעת כשהוא עומד בצומת ומאותת על מנת לפנות שמאלה. התובעת ראתה כי הנתבעת עומדת ועל כן נכנסה לצומת, ואז תוך כדי שהיא חוצה את הצומת, החלה הנתבעת בנסיעה ועל כן אירעה ההתנגשות. התובעת טענה בעדותה כי הנתבעת נכנסה לצומת בהפתעה ועל כן לא היה באפשרותה לבלום את האופניים ולמנוע את ההתנגשות. כן ציינה התובעת בעדותה כי נסעה במהירות של 40 קמ"ש. לדבריה, אילו הצומת לא היה פנוי, היתה עוצרת.
מנגד העידה הנתבעת, כי לפני הפנייה לא עצרה את רכבה, כי אם האטה בלבד. משראתה כי הצומת פנוי המשיכה בפנייה שמאלה ואז הגיע התובעת כשהיא רכובה על אופניה. הנתבעת העידה כי רכבה נפגע בגלגל הימני קדמי.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות הקדימה נתונה לתובעת וכי הנתבעת התרשלה משלא הבחינה בתובעת ונכנסה לצומת מבלי ליתן לתובעת זכות קדימה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש ליחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור כלשהו והאם היה באפשרותה של התובעת למנוע את התאונה.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובהתחשב אף במיקום הנזק ברכב הנתבעת, הגעתי למסקנה כי אין מקום לייחס לתובעת רשלנות תורמת לגרם התאונה. התובעת הבהירה בעדותה, אשר היתה אמינה עלי, כי עוד לפני כניסתה לצומת ראתה את רכב הנתבעת כשהוא עומד ומאותת על מנת לפנות שמאלה. התובעת אף הרימה את ידה על מנת לסמן לנתבעת כי בכוונתה לחצות את צומת. משכך הניחה התובעת הנחה סבירה כי הנתבעת הבחינה בה וכי תאפשר לה לחצות את הצומת בבטחה. ואולם הנתבעת נכנסה לצומת בפתאומיות, כאשר בשלב זה לא היה בידי התובעת זמן על מנת לבלום את האופניים. יש לזכור, כי התובעת נסעה במהירות של 40 קמ"ש, מהירות שאינה גבוהה ועל כן איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובעת הגיחה באופן פתאומי.
עוד יצוין, כי רכב הנתבעת נפגע בפינה הימנית קדמית, מה שמחזק את גרסת התובעת כי הנתבעת היא זו שנכנסה בפתאומיות לצומת, מבלי להבחין באופניים עליהם רכבה התובעת.
לאור האמור, אני קובעת כי מלוא האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת, אשר נכנסה לצומת מבלי שהבחינה באופניים ומבלי שנתנה זכות קדימה לתובעת, כאשר התובעת לא יכלה לעשות דבר על מנת למנוע את התאונה.
אעבור עתה לדון בשאלת גובה הנזק. אכן, התובעת תמכה את כתב תביעתה בהצעת מחיר בלבד, וזאת מן הטעם כי לא ידעה כי עליה לצרף חוות דעת שמאי להוכחת נזקיה. בהתחשב בעובדה שהתובעת אינה מיוצגת ואינה בקיאה בהליכים משפטיים, הבהרתי לתובעת בדיון הקודם, אליו לא התייצבה הנתבעת, כי ככל שיבוטל פסק הדין שניתן בהעדר הגנה נגד הנתבעת, עליה לתמוך את תביעת בחוות דעת שמאי להוכחת נזקיה.
בפתח הדיון הגישה התובעת חוות דעת שמאי והסבירה כי לא ידעה כי עליה להגיש את חוות הדעת מבעוד מועד ולהעביר העתק לנתבעות. בנסיבות אלה, שאלתי את הנתבעות האם הן מבקשות לדחות את מועד הדיון על מנת להגיש חוות דעת נגדית מטעמן, אך הן השיבו בשלילה. לאור זאת, אני קובעת כי אין מקום לפסילת חוות דעת השמאי שהוגשה על ידי התובעת וניתן לאמוד את נזקי התובעת על יסוד חוות דעת זו.
השמאי מטעם התובעת העריך את הנזקים שנגרמו לאופני התובעת וכן לציוד הנלווה הכולל ביגוד רכיבה, משקפי שמש, קסדה ושעון בסכום של 20,130 ₪, לאחר ניכוי שרידים. השמאי פירט בחוות דעתו את דגם האופניים, הגלגלים והציוד הנלווה. אמנם השמאי ציין בחוות דעתו כי התובעת לא הציגה תיעוד על רכישת הפריטים, אך התובעת הסבירה בעדותה כי לא שמרה קבלות המעידות על רכישת הציוד והסבר זה מקובל עלי. לפיכך, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסכום שקבע השמאי בחוות דעתו בתוספת תשלום שכר טרחת השמאי.
לבסוף, אתייחס לטענות הנתבעות בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה, לנוכח העובדה שחוות דעת השמאי נערכה בחלוף קרוב לשנתיים ממועד התאונה. התובעת העידה בעניין זה כי בעקבות התאונה נהרסו האופניים כליל ומאז הונחו בביתה, כאשר לא ניתן היה לעשות בהם שימוש. עדותה של התובעת לא נסתרה בעניין זה. עוד הבהירה התובעת, כי בשל חוסר בקיאות בהליכים משפטיים לא נטלה את האופניים לבדיקת השמאי בסמוך לאחר התאונה. משאין מחלוקת כי אופניה של התובעת נהרסו בעקבות התאונה ולאור עדותה של התובעת כי לא נעשה בהם שימוש מאז התאונה ועד למועד בדיקת השמאי, אני קובעת כי אין בחלוף הזמן כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה.