ברש ואח' נ' סונול ישראל בעמ

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת, סונול ישראל בע"מ (להלן: "סונול"), לסילוק התביעה על הסף וזאת מחמת העדר סמכות עניינית (להלן: "הבקשה").

המדובר בתובענה שהתובעים הגישו כנגד סונול לפינוי והשבת חזקה בתחנת דלק "אביב" בתל אביב, ולתשלום דמי שכירות ראויים.

טענות הצדדים

הנתבעת טוענת, כי אמנם המדובר בתובענה לפינוי, אולם למעשה הסעד אותו מבקשים התובעים הוא סעד הצהרתי שזכות חכירת המשנה שיש לסונול במקרקעין נשוא התביעה פקעה או בוטלה, ומשכך הסמכות לדון בתובענה הוא לבית המשפט המחוזי המוסמך לדון בתוקפן של זכויות חכירה לדורות.

התובעים טוענים מנגד, שהמבחן לבחינת הסמכות העניינית של בית המשפט הנו אך ורק הסעד שביקש התובע, תוך בחינת כתב הטענות של התובע "הא ותו לא", ומשעניננו הוא תובענה לסילוק יד, הרי הסמכות היא לבית משפט זה.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, אני מגיע למסקנה שכדלקמן:

אין מחלוקת שסמכותו העניינית של בית משפט נבחנת בהתאם לסעד המבוקש בכתב התביעה, אולם ברי לכל שאין המדובר במבחן פורמאלי אלא יש לבחון מהו הסעד המהותי המתבקש על ידי תובע.

עיון בכתב התביעה שלפנינו מלמד שאמנם המדובר בתובענה לפינוי, אולם יחד עם זאת התובעים עצמם מציינים בכתב התביעה כי בין הצדדים מערכת חוזית במסגרתם ניתנה לנתבעת זכות חכירת משנה (ראו סעיף 5 לכתב התביעה) , אולם מציינים שנחתם בינם לבין מנהל מקרקעי ישראל חוזה חכירה חדש, ולכן לשיטתם, "חל ביחסי הצדדים, בכל הנוגע לדמי החכירה, משטר חדש, שליו על הנתבעת, שאיבדה את זכות חכירת המשנה..." (ראו סעיף 26 לכתב התביעה).

זאת ועוד – התובעים מציינים בכתב התביעה שזכות חכירת המשנה של הנתבעת במקרקעין פקעה או בוטלה וכי לנתבעת אין עוד זכויות קנייניות במקרקעין (ראו סעיפים 26 ו- 45 לכתב התביעה).

עניינים אלה טעונים עדיין הכרעה.

רוצה לומר – שאך מעיון בכתב התביעה עצמו, המשמעות המעשית של האמור בו היא השאלה שאכן הציבה סונול בבקשה, האם זכות החכירה לדורות פקעה או בוטלה, ואין די בקריאת מהות הסעד הפורמאלי שציינו התובעים בכותרת כתב התביעה ("פינוי"), ומשכך הרי אין המדובר בעניין שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, ולפיכך דינה של הבקשה להתקבל.

עם זאת - דרך המלך הייתה להורות על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי, אולם מאחר והצדדים נמצאים בהליך של גישור, כאשר ישיבת הגישור הראשונה קבועה על פי הודעתם ליום 14.5.12, סברתי שנכון יהיה למחוק את התובענה ולא להעביר לבית המשפט המחוזי, וזאת מאחר שיכול והליך הגישור שבין הצדדים יצליח להבשיל לכדי הסכם ובכך ייתר את ההתדיינות, ומשכך, וככל שיתעורר צורך בכך, יוכלו התובעים להגיש את תביעתם החדשה לבית משפט המחוזי, הוא בית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בתביעה.

לסיכום – התביעה נמחקת.

לפנים משורת הדין אינני מחייב בהוצאות.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתן והודע היום, י"ב שבט תשע"ב, (05 פברואר 2012), בהיעדר הצדדים.