ברקי פטה חמפריס(ישראל) בע"מ נ' האולפנים המאוחדים בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה למתן פסק דין חלקי לפי תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה לנתבעות לשלם לתובעת סך של 255,384 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, בגין השימוש שעשו האחרונות בשנים 2010-2012, ביומני גבע, ושהנם בבעלותה של התובעת ועל פי העקרונות שנקבעו בפסק הדין שניתן ביום 03.12.2013 (להלן: "פסק הדין"), על ידי כב' השופטת ח' ינון.

לטענת התובעת בפסק הדין האמור, שהתייחס לשתי מחלוקות כספיות שנתגלעו בין הצדדים, ביחס לשנים 1996-2009, נפסק כי הנתבעות הפיקו רווחים כספיים נכבדים מהשימוש המסחרי ביומני גבע, והאופן בו יש לחשב את שיעור הרווח לו זכאית התובעת כתוצאה מהפעילות המסחרית ביומנים. נטען כי בפסק הדין הורה בית המשפט שאין לנכות הוצאות תקורה מההכנסות בגין הפעילות המסחרית ביומנים המבוצעת ביחידת הארכיון של הנתבעת 1 וכי התובעת זכאית לקבל 50% מהרווח המתקבל לאחר ניכוי הוצאות ייצור ועלויות שכר בלבד.

התובעת טוענת כי עת שקיימת זהות מוחלטת בין הצדדים לתובענה זו לבין הצדדים בתובענות הכספיות שהוכרעו בפסק הדין החלוט, ושעה שגם במסגרת תובענה זו עותרת התובעת לקבל את הרווחים שהפיקו הנתבעות מהשימוש ביומנים, ובהתחשב בכך שבית המשפט הכריע באופן מפורש וקבע ממצא פוזיטיבי שהיה חיוני לשם הכרעתו, לפיו הנתבעות לא היו זכאיות לנכות מההכנסות הוצאות תקורה, וכי יחסיות השימוש בין יומני גבע ליומני כרמל עומדת על 50%-50%, הרי שהכרעת בית המשפט יוצרת השתק פלוגתא, המונע מהצדדים להתדיין בשנית בסוגיות אלו.

לדידה של התובעת, במידה ויינתן פסק הדין החלקי המבוקש, תיוותר בפני בית המשפט להכריע בעניין שאלת השבת היומנים לחזקתה של התובעת וכן בשאלת הפיצוי הכספי בגין אובדן הרווחים שנבע מסיכול מכוון של הפעילות המסחרית ביומני גבע על ידי הנתבעות.

הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי אין בפסקי הדין שנתנו בכדי להביא להכרעה בתביעה הכספית בתיק זה, מאחר והיקף השימוש ביומני גבע מהכנסות הארכיון בין השנים 2010-2012, הנו שונה מאופן החישוב בשנים 1996-2009. נטען כי טבלאות השימושים ביומני הגבע לגבי כל אחת מהשנים משפיעות באופן ישיר על אופן חישוב הרווח וכי בסיס החישוב אותו מבקשת התובעת לקבל בפסק הדין החלקי, לפיו יומני גבע היוו 50% מכלל מכירות הארכיון אינו נכון, לגבי השנים 2010-2012, ומשכך, לא ניתן להכריע בסוגיה זו ללא שמיעת הטענות לגופן.

נטען כי בפסק הדין שבמחלוקת לא מתקיים דיון עקרוני ומנומק בשאלת ההתחשבות בהוצאות התקורה ובחישוב הרווחים בגין היומנים. לטענת הנתבעות כל שניתן להבין מהאמור בסעיף 26 לפסק הדין ובאופן עקיף, הוא כי מדובר בתחשיב ספציפי, נקודתי, הנוגע ומתייחס לשנים מסוימות, וכשבית המשפט לא השתכנע שיש להפחית מההכנסות את הוצאות התקורה. משכך, נטען כי אין מדובר בהכרעה המהווה ממצא מחייב לגבי כל השנים מעתה ואילך, ובהתחשב בקיומן של הבחנות מהותיות ודיוניות בנושא זה בין השנים 2010-2012 לשנים שקדמו. עוד נטען, כי פילוג הוצאות התקורה לשנים הנדונות בתובענה זו שונה מזה של השנים הקודמות, וכפי שפורט בחוות דעת חשבונאית שהוגשה מטעם הנתבעות, וכאשר ביחס לשנים המוקדמות לא הובאה חוות דעת חשבונאית מטעם האחרונות.

לדעת הנתבעות חישוב הרווחים לשנים 2010-2012, נעשה על בסיס שונה מזה של השנים 1996-2009, זאת, בין היתר, נוכח שימושים שונים. בנוסף, באשר לשנים 2010-2012, יש להפחית הוצאות נוספות שלא היו קיימות בשנים הקודמות, והדבר אף נתמך בחוות דעת חשבונאית שצורפה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן פסק דין חלקי:

בע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561, נפסק על ידי כב' הנשיא דאז אגרנט כי:

"הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (‎."(ISSUE ESTOPPEL

על-פי ההלכה שלעיל אנו נדרשים לבחון האם בפסק דינה של כב' השופטת ח' ינון, הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית המצויה לפנינו שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והאם זו הוכרעה בין בפירוש או מכללא. במידה והתשובה לשאלה זו הנה חיובית, יהיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין לגביה במסגרת תובענה זו בשנית.

פסק הדין האמור, ניתן בעניינם של אותם בעלי דין, הניצבים כיום בפני בית משפט זה עם תביעתם הנוכחית, ותחום הוא לשאלת הפיצויים בגין שימוש שנעשה ב"יומני גבע" וביחס לשנים 1996-2009 (ראה סע' 1 לפסק הדין).

בסעיף 26 לפסק הדין שעל בסיסו מבקשת התובעת להסתמך, נקבע כי:

"מקובל עלי תחשיב התובעת בסיכומיה, המהווה תחשיב אמין ומנומק, שאינו מופרז כלל, כי לאחר הענות לגישה של הפחתת הוצאות התקורה דנן אשר הועמסו על היומנים, וככל שמתחשבים ברווחים המצטברים בשנים בהן היו רווחים, יעמוד שיעור הרווח על סך של 1,086,467 ₪ נומינלי, המהווה סך של 1,527,829 ₪ נכון ליום 1.6.13, אשר ממנו זכאית התובעת לסך של 763,915 ₪ על פי יחסיות של 50%-50%, נכון ליום 1.6.13".

אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה בית המשפט קבע בפסיקתו האמורה, שהתייחסה לשנים 1996-2009, עקרונות מנחים שלפיהם יש לערוך את התחשיב ביחס לשיעור הרווחים אותו נדרשות הנתבעות להשיב בידי התובעת ביחס לשנים 2010-2012. כעולה מפסק הדין, טענות הצדדים והתייחסות בית המשפט העוקבת להן, נעשתה ביחס לשנים 1996-2009 בלבד, וכאשר לא הובאו כל נתונים או טענות באשר לשנים אחרות. משכך, לא ניתן ללמוד מלשון פסק הדין כי קביעותיו חלו גם ביחס לשנים נוספות. בהקשר זה יש ליתן גם משקל לטענת הנתבעות, לפיה, חישוב הרווחים לשנים 2010-2012, נעשה על בסיס שונה מזה שנעשה ביחס לשנים קודמות ולנוכח כמות שימושים שונה.

אין בקביעה שלעיל כדי לשלול את האפשרות כי בשלב מאוחר יותר של ההליך, ולאחר בירור, המסקנה באשר לתקופה נשוא התובענה שבכותרת תהא זהה או דומה בתוצאתה או ברוחה לזו של פסק הדין שעל בסיסו נטען השתק פלוגתא. אם כך אכן הדבר, יתברר לאחר דיון לגופו של עניין בתובענה שבכותרת.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות הבקשה ללא קשר לתוצאות התובענה בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ד, 04 מאי 2014, בהעדר הצדדים.