ברקאי נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

בפנינו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק).

העוררת מוכרת ע"י המשיבה כנכה לפי החוק ממועד הגשת תביעתה ב- 2002. הערר נסב על סירוב המשיבה להכיר בעוררת כנכה נזקקת מאותו מועד ולשלם לה את ההפרש בין סכום התגמולים שחושב לפי סעיף 4 לחוק לגובה התגמולים המגיעים לה כנכה נזקקת לפי סעיף 4ג1 לחוק.

עובדות רקע

העוררת, גב' רבקה ברקאי, ילידת 1934 נולדה והתגוררה עם משפחתה בתוניס בזמן הכיבוש הגרמני. הגישה תביעה ב- 2002 להכיר בה כנכה נזקקת וב- 2007 נדחתה על הסף בנימוק שהיתה לה נתינות תוניסאית. גב' ברקאי עררה על הדחייה והערר התקבל באופן עקרוני – ראה החלטת ועדת העררים ו"ע 1785/07 (העתק בתיק הרשות).

ללא קשר להחלטה הנ"ל ובעקבות שינוי ההלכה בסוגיית הנתינות התוניסאית של עולי תוניסיה [ע"א (ת-א) 305/03 כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת] שניתן ב- 4.2.08, פנתה המשיבה ביוזמתה לעוררת, כפי שנהגה לגבי תובעים אחרים מסוגה, והודיעה לה על חידוש הטיפול בתביעתה. אולם גם הפעם הושבו פניה של העוררת ריקם וזאת משום שהמשיבה הסתמכה על הנחות עובדתיות-פרוצדוראליות שגויות מבלי לבדוק כראוי את תיקה של העוררת. למזלה, העוררת עמדה על זכותה חרף הקשיים הבלתי מוצדקים שהעמידה בפניה המשיבה; פניות שהושבו בשלילה בשל טעותה של הרשות. לבסוף נאלצה המשיבה להודות בטעותה ולהכיר בעוררת כזכאית לתגמולים מיום הגשת התביעה ב- 30.4.02, ראה מכתב המשיבה מיום 17.6.09. דא עקא, המשיבה התעלמה מבקשת העוררת שהועלתה בתביעה המקורית להכיר בה כנכה נזקקת.

יצויין כי כל עולי תוניסיה ששהו בחלק הכבוש ע"י הגרמנים זכו להכרה גורפת לאחר שינוי גישת הפסיקה וקיבלו תגמולים מיום הגשת תביעותיהם.

השתלשלות המגעים בין העוררת למשיבה בנוגע לבקשתה לקבלת תגמול כנכה נזקק

אין חולק כי העוררת צרפה לתביעה משנת 2002 בקשה לקבלת תגמול נוסף כנכה נזקקת (להלן הבקשה). המשיבה לא ציינה בפנינו איזה מסמכים צורפו בזמנו לבקשה, אולם, בסמוך להגשת התביעה העוררת התבקשה לצרף מסמכים לשם המשך הטיפול ולא נטען כי לא מלאה אחר ההוראות- ראה מכתב מיום 1.10.02. המסקנה ההגיונית היא כי העוררת תמכה בקשתה לקבלת תגמול נוסף בראיות הדרושות.

לאחר שהוכרה לבסוף כזכאית לתגמולים מיום הגשת התביעה, נאלצה לחזור ולפנות למשיבה בעניין התגמול הנוסף כנכה נזקקת– ראה פניה מ- 19.8.09.

בתגובה לפנייה התבקשה להציג תוך 30 יום את המסמכים כמפורט במכתב הרשות מיום 6.9.09 כולל מסמך המתייחס ליום 31.12.02.

המשיבה טוענת כי העוררת לא המציאה את המסמכים במועד שהוקצב לה, לא נענתה לתזכורת שנשלחה לה, המציאה את המסמכים רק בדצמבר 2009 ועל כן רואים אותה כמי שויתרה על תביעתה וכזכאית לתגמול נוסף רק ממועד זה.

בנה של העוררת שסייע בדיון לאימו, הבהיר כי המסמכים הוגשו באיחור מה בשל הקושי לקבלם, חלקם נמצאו בארכיון, והקושי הסובייקטיבי של אימו המבוגרת לטפל בהשגת המסמכים. לדברי הבן, המסמכים נשלחו למשיבה במועד מוקדם מדצמבר 2009 אך היא טענה שלא התקבלו והוא שלח אותם פעם נוספת.

דיון

א. ראשית לא ברור לנו על סמך מה קבעה המשיבה כי העוררת ויתרה על תביעתה. גם אם לא עמדה בלוח הזמנים שקבעה לה הרשות להמצאת המסמכים, המשיבה התעלמה לחלוטין ממחדליה היא שמנעו מהעוררת למצות זכויותיה במשך חודשים ארוכים. נראה כי המשיבה נהגה במקרה זה בסלחנות מופלגת כלפי עצמה ובנוקשות יתר כלפי העוררת. כמו כן בלתי סביר לטעמנו שלא לתת את הדעת לקושי שבקבלת מסמכים מלפני 7 שנים כפי שהתבקשה העוררת- ראה מכתב מיום 6.9.09.

אם המשיבה מסתמכת בקציבת המועד של 30 יום על תקנות רדיפות הנאצים (תגמול נוסף) תשכ"ט- 1969, הרי שטעות בידה כי תקנה 4 חלה על מי שמקבל תגמול נוסף ונדרש למסור פרטים ולא כך באשר לעוררת.

ב סעיף 4ג1 לחוק קובע שני תנאים מצטברים להכרה בנכה כנכה נזקק: דרגת נכות פחותה מ-50% אך לא פחותה מ-25% והיעדר הכנסה נוספת או ניכוי ההכנסה הנוספת –סעיף 4ג1(ב).

מההתכתבות המפורטת לעיל בין העוררת למשיבה, יש להסיק כי העוררת תמכה בקשתה הן בשנת 2002 והן ב- 2009 במסמכים הדרושים להוכחת זכאותה לקבלת התגמול הנוסף, ואין כל טעם לחייבה להציג ראיות על זכאותה לגבי השנים בהן המשיבה סירבה להכיר בה כנכה לפי החוק.

ג. כמו כן אין ממש בטענת המשיבה כי על העוררת חלה הוראת סעיף 4ג לחוק לפיה תשלום תגמול רטרואקטיבי לנצרך (אותו הדין לגבי נזקק) מוגבל לשלושה חודשים בלבד. הסעיף קובע כי לרשות שיקול דעת: "... בעד תקופה העולה על 120 יום לפני הגשת הבקשה לתגמול לנצרך." אין חולק כי העוררת הגישה בקשתה יחד עם התביעה המקורית ב- 2002 ועל כן המגבלה הנ"ל אינה חלה בעניינה.

(השוו רע"א 40/04 שמואל מור נ' הרשות המוסמכת פורסם בנבו).