החלטה
מונחת לפניי בקשה מטעם הנתבעת (להלן: "המבקשת") לסילוק התביעה על הסף, בטענה של היעדר ראיות, היעדר תום לב, היותה של התביעה טורדנית וקנטרנית והיותה עשיית עושר ולא במשפט.
התביעה העיקרית היא תביעה כספית-חוזית של מר ברסקי מיכאל (להלן: "המשיב") כנגד המבקשת, בטענה של הפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים.
רקע:
המשיב מציין בכתב התביעה, כי בחודש ינואר 2013 פנה אליו צד ג' (להלן: "המזמין") וביקש ממנו לברר אפשרות לקבלת מכולה של רימונים תוצרת הארץ באמצעות משלוח ימי. המשיב פנה אל המבקשת, המספקת פירות וירקות, במטרה שתספק במשלוח ימי מכולה המכילה 20 טון רימונים לנמל ברוסיה. המבקשת הסכימה לקבל על עצמה את ביצוע העבודה ולהיות האחראית על אספקת הרימונים ואיכותם, וביום 11.1.13 שלחה אל המשיב הסכם לביצוע אספקת הסחורה בתמורה לקבלת סך של 42,000 דולר לחשבון הבנק שלה (להלן: "ההסכם").
לטענת המשיב, המבקשת התחייבה לספק הסחורה באיכות טובה ולאחר קבלת התמורה פעלה לספק מכולת הרימונים לרוסיה, כמוסכם. אלא מאי, לטענתו, הרימונים שסיפקה היו רקובים ובאיכות ירודה, דבר אשר מנע לעשות בהם כל שימוש. המשיב פנה אל המבקשת במטרה שתשיב לו הכספים אותם שילם בגין העסקה, אולם דרישתו נדחתה על ידי המבקשת.
המבקשת, בבקשה דנן, מציינת, כי תביעת המשיב לוקה בטענות הזויות לגבי משלוח רימונים, כאשר מעולם לא הועלו בפניה טענות או מענות בעניין. עוד טוענת המבקשת, כי כל מטרתו של המשיב לעשות עושר ולא במשפט. המבקשת טוענת כי המשיב לא הציג כל ראיות להוכחת תביעתו, כי טענתו שלא נענו פניותיו אינן נכונות, כי התביעה טורדנית וכיוב' טענות נוספות.
המשיב טוען כי יציג את ראיותיו במועד וכי אין זהו המקרה בו ימנע בית המשפט מתובע את יומו בבית המשפט. המשיב דוחה את טענותיה האחרות של המבקשת ולא אפרט עוד, שכן אין צורך בכך.
דיון:
כידוע, זכות הגישה לערכאות הוכרה ונקבעה כזכות יסוד במשפט הישראלי.
בע"א 733/95 ארפל אלומניום נ' קליל תעשיות, פד"י נא (ד) 577, קובע השופט חשין מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות ומוצא הוא לנכון להוסיף הדברים הבאים:
"הכל מסכימים כי המדובר הוא בזכות מן המעלה העליונה . . . דעתי שלי היא כי זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטות המשפט. ניתן לומר- וכך אומר אני- כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד אלא שקיומה הוא תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבתי המשפט הינה צינור המים של בית המשפט. התשתית לקיומן של הרשות השופטת ושל שלטון החוק".
מכך מתבקשת מסקנה נוספת, לפיה סמכותו של ביהמ"ש להביא לסילוקה על הסף של תובענה, על פי הקבוע בתקנות 100 ו-101 לתקנות סד"א, מן הדין כי תופעל במשורה, ביד קמוצה ורק במקרים חריגים ומיוחדים, המצדיקים שימוש בסמכות חריגה זו.
כידוע, דיון בבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה, הוא דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, והוא בלבד. יש לציין, כי אין צורך לצרף לתביעה ראיות (המבקשת טוענת שהמשיב לא צירף שום תמונה ו/או מסמכים ו/או ראיות התומכות בתביעתו), שהרי ביהמ"ש איננו נדרש לברר העובדות לאשורן, אלא יוצא הוא מנקודת הנחה כי התובע אכן יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען.
ראה בעניין זה ע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, מד(2) 185, וכן ע"א 154/04 הרב אמנון יצחק נ' שרה נוימן ("נבו הוצאה לאור", פסק-דין מיום 13.02.05).
תקנה 9(5) לתקנות סד"א קובעת, כי כתב תביעה חייב לכלול את העובדות העיקריות, המהוות את עילת התובענה. "משמע, על התובע לפרט בכתב התביעה את כל העובדות הדרושות בכדי להקים עילת תביעה שלמה. תביעה אינה מגלה עילה אם התובע לא יהא זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו אפילו הוכיח את כל העובדות המפורטות בה." (שופט י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, תשנ"ה, עמ' 140).
בע"א 76/86 פינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פד"י מג(3) 124, קבע ביהמ"ש העליון "כי די באפשרות קלושה שהתובע יקבל את הסעד לו הוא עותר כדי שבית המשפט יימנע ממחיקת התביעה על הסף."
לא ניתן לומר שכתב התביעה במקרה הזה אינו מגלה עילה. הוא מגלה גם מגלה, אם כי אין פירוש הדבר שבית המשפט יקבל את התביעה. לצורך כך יש לשמוע ולבחון את ראיות הצדדים. אין זה השלב בו על התובע להציג את ראיותיו ומבחינה זו, הבקשה בפניי תמוהה. למסקנה כי תובע לא הציג ראיות להוכחת תביעתו ניתן לבוא רק לאחר מתן הזדמנות לתובע להציג את ראיותיו, ונדמה לי שהדבר הוא בבחינת מובן מאליו.
לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף בהיעדר ראיות או מחמת היעדר עילת תביעה.