ברסלבר ואח' נ' עיריית צפת ואח'

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל:

1. בני הזוג המנוחים דוד ורבקה לבקובסקי נפטרו לבית עולמם זה אחר זה בתחילת שנות ה- 90. לשניים הייתה דירת מגורים מרווחת בקרית האומנים בצפת. הדירה אמנם נרשמה על שם המנוח דוד לבקובסקי (להלן: "המנוח"), אולם על פי פסק דינו של בית המשפט העליון, מחציתה שייכת לעזבונה של אשתו המנוחה, אשר המשיבים 2-5 הינם יורשיה.

2. בשנת 1992, ניתן צו המקיים את צוואתו של המנוח. על פי צו זה, ניתנו הוראות שונות באשר לעזבונו של המנוח, אשר יחולק על ידי מנהלי עזבונו.

3. דירת המגורים של המנוחים, הועברה בשעתו על ידי המנוח, ללא כל תמורה, למשיבה מס' 1 – עיריית צפת ונרשמה על שמה. על פי פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 13.5.09, ניתנו הוראות באשר לחלוקת העזבון, לרבות הדירה, כאשר המשיבה 1 חוייבה להעביר את החזקה וזכויות הבעלות בדירה למנהלי העזבון. מכוח הוראות אלה, פנתה המשיבה 1 לבית משפט השלום בצפת, בתביעה לפינוי המערערים – אשר החלו להחזיק בדירה בערך באמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית.

התביעה הוגשה כנגד המערערים בסדר דין מקוצר ביום 11.6.09. המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה זו. בית המשפט קמא בחן את טענות ההגנה שהעלו המערערים, ובסופו של יום קבע, כי אין בפיהם כל טענת הגנה של ממש כנגד התביעה, ובהתאם לא ניתנה להם רשות להתגונן כנגד התביעה. כפועל יוצא מכך, ניתן פסק דין של פינוי נגד המערערים. על פסק דין זה נסוב הערעור.

4. לטענת המערער מספר 1, הוא זכה להכיר את המנוח בשנת 1989, עת זה החליק ברחוב. הוא עזר לו במצבו זה, וכתוצאה מכך נרקמה ביניהם מסכת יחסים אמיצה אשר נמשכה עד אשר המנוח נפטר לבית עולמו ביום 18.2.91. לדבריו, מסכת היחסים שבינו לבין המנוח היתה חמה וקרובה, הוא סעד את המנוח וטיפל בענייניו, תוך שהוא נוהג לבקרו ולבלות בחברתו שעות ארוכות.

כאות הוקרה, ונוכח מסכת יחסים חמה והדוקה זו, ועקב רצונו של המנוח כי בדירה תתגורר משפחה יהודית חמה, אשר תחייה את הנכס, ציווה המנוח את הזכויות בדירה למערער מס' 1. לשם כך הוא כתב שתי צוואות בכתב יד, האחת מיום 18.2.89 והשניה מיום 17.12.90. בצוואות אלה הוא ציווה את זכויותיו בדירה למערער מס' 1.

מאז נפטר המערער לבית עולמו ועד יום הגשת התביעה משך כ – 28 שנים לא הוגשו צוואות אלה לקיום. בינתיים, הוגשה לקיום צוואה אחרת שכתב המנוח, כפי שציינתי בסעיף 1 לעיל – צוואה אשר נכתבה ביום 23.5.90, ואשר צו לקיומה ניתן ביום 12.1.92. הצוואה האחרת שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. כאמור, ניתנו הוראות באשר לניהול העזבון ולאשר יעשה בדירה מכוח החלטתו של בית המשפט העליון, בע.א. 2885/02. לפי הוראות אלה, תועברנה הזכויות בדירה ע"י מנהלי עזבון המנוח ליורשי המנוחה. כן נקבע, בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כי המשיבה מס' 1 תנקוט הליכים לשם פינוי המערערים מן הדירה על מנת שניתן יהא למסרה לזוכים בה.

5. כאמור, הגישה המשיבה מס' 1, תביעה לסילוק ידם של המערערים מן הדירה. טענתם העיקרית של המערערים כנגד תביעה זו, היתה כי המערער 1 הינו בעל מלוא הזכויות בדירה, מכוח הצוואות שנמסרו לו על ידי המנוח. מכוח צוואות אלה, הוא תפס את החזקה בדירה בשנת 2006, שיפצה והפכה לדירת מגורים יפה וחמה, ובה הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו.

6.בית המשפט קמא התווה את המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשת הרשות להתגונן לפי הכללים הנהוגים בכגון דא. בית המשפט ציין כי בשלב זה אין לבדוק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן וסיכויי ההגנה, אלא אך ורק יתן דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן.

לאחר בחינת טענותיהם של המערערים במסגרת בקשת הרשות להתגונן, קבע בית המשפט קמא כי הגנתם של הנתבעים אינה אלא הגנת בדים, המשוללת כל יסוד על פניה, ואין להם כל סיכוי להצליח בה. כמבואר, הגנתם היחידה היא כי קמו להם זכויות בדירה מכוח הצוואות בכתב יד, אשר, כפי הנטען, הפקיד המנוח בידי המערער מס' 1. בית המשפט קמא קבע כי לית מאן דיפליג – כי נכון למועד הדיון, לא ניתן כל צו לקיום אותן צוואות על ידי ערכאה מוסמכת. בנסיבות אלה, לא קנו המערערים כל זכות שהיא על פי צוואות אלה. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא אצבעו להוראת סעיף 39 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, הקובעת כי: "אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה, אלא אם ניתן עליה צו קיום לפי הפרק החמישי". מכאן, הסיק בית המשפט קמא, כי אין למערערים כל זכות שהיא בדירה, והם מחזיקים בה שלא כדין והינם משיגי גבול.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המערערים ידעו את דבר מותו של המנוח (שכן המערער מס' 1 נטל חלק בהלוויתו). המערער 1 החזיק בצוואות למעלה משני עשורים, תוך שהוא יודע כי ניתן צו קיום חלוט לצוואה אחרת שכתב המנוח, אשר הוראותיה סותרות את הצוואות בהן הוא מחזיק. המערער אף הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת בה.פ. 149/09 ובה עתר לצו המצהיר כי הינו בעל זכויות בדירה, אולם תובענה זו נמחקה מחוסר סמכות עניינית. גם אז לא נקטו המערערים, נוכח פסק דינו של בית המשפט, כל הליך מתאים למתן צווים לקיום הצוואות שבידיהם.

נימוק נוסף שבפי בית המשפט קמא, היה כי המערערים לא קיימו את הוראת סעיף 75 לחוק הירושה, המחייב פוזיטיבת, כל מחזיק בצוואה למוסרה לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה. לצידה של הוראה זו, אף נקבעה סנקציה פלילית.

על שום כל אלה, קבע בית המשפט קמא כי בפי המערערים אין כל הגנה אפשרית ולו בדוחק. הגנתם הגנת בדים היא, המשוללת כל יסוד בדין. מנגד, לתובעת (המשיבה 1), זכות קניין בנכס – שהינה זכות חוקתית מוגנת, אשר יש לאכפה כדין.

על פסק דין זה, נסוב הערעור שבפנינו.

7. למערערים טענות רבות כנגד פסק הדין. אם נבור את הבר מן התבן, נראה כי טענתם העיקרית הייתה ונותרה, כי קיימות להם זכויות מכוח אותה צוואה. מנגד, לא הביאו המערערים כל טיעון שהוא, מדוע זה לא פנו לערכאה המתאימה בבקשה לקיומן של אותן צוואות, משך שנים כה רבות. לשיטתם, טעה בית המשפט קמא בפרשנותו את סעיף 39 לחוק הירושה. כן טעה אף בית המשפט, אשר נכנס בשלב מוקדם זה, לבירור טענות עובדתיות, אשר מן הראוי היה לבררן במסגרת הדיון בתובענה לגופה. בין טענות אלה, היה אף מקום לברר את שאלת תוקפן של הצוואות. מכל מקום, סעיף 39 אמנם אוסר על תביעת זכויות על פי צוואה, אולם אינו דן בטענות הגנה שמקורן בצוואה.

עוד טוענים המערערים, כי הם השקיעו בדירה שעמדה שנים רבות מוזנחת, כדי לשפצה ולהפכה למקום מגורים. כל זאת, נגד עיניהם של המשיבים, אשר לא נקטו כל פעולה להגן על זכויותיהם.

טענות נוספות שבפי המערערים נוגעות לעובדה כי לא הוצא צו ירושה קונקרטי ביחס לזכויות עזבון המנוח בדירה, וכי יורשי המנוחה אינם יורשי המנוח ומעולם לא הציגו צו ירושה המכיר בהם ככאלה.

8. ערעור זה דינו דחייה.