ו"ע
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
10920-12-09
23/08/2010
|
בפני השופט:
רחל גרינברג
|
- נגד - |
התובע:
קלמנט ברנס
|
הנתבע:
משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים
|
פסק-דין |
פסק דין
העורר, מר קלמנט ברנס, נולד בשנת 1935 בטריפולי בלוב. הוא פנה לרשות המוסמכת להכיר בזכאותו לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957, סורב ומכאן הערר שבפנינו.
גרסת העורר
תמצית הצהרתו בפני הרשות:
בית המשפחה בטריפולי נהרס בעת ההפצצות ובני המשפחה שניצלו בנס ברחו לעמרוס. אבי המשפחה נלקח לעבודות כפיה בסידי עזאז והעורר ואחיו נשארו עם אמם החורגת ואחותו הגדולה טיפלה בהם.
באחד הימים העורר, כמו ילדים אחרים, חיפש מזון ליד מחנה צבאי גרמני, נתפס ע"י חייל גרמני שהכה אותו וכיבה עליו סיגריות שגרמו לו לכוויות.
לאחר כחודשיים אביו הצליח להשתחרר ממחנה העבודה, חזר למשפחתו והם ברחו לכפרים שם סבלו מתנאי חיים קשים, רעב וממחלות "והפחד מההפצצות ומהגרמנים היה נורא".
מצבם של העורר ואחיו המשיך להיות קשה גם לאחר המלחמה וב- 1949 עלה ארצה בגפו והתגייס לצבא.
תצהירי עדים:
לפי דרישת הרשות המוסמכת, העורר צרף בשנת 2001 שני תצהירים, של גב' גרבי רינה ומר צמח אפרים.
שני העדים סיפרו שהכירו את המשפחה בטריפולי, ביתם נהרס מנפילת מטוס, האב נלקח לסידי עזאז והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים.
עדות העורר בפני הוועדה:
העורר חזר על עיקרי גרסתו בהצהרה, אם כי טען שהחייל גם שבר את ידו. לדבריו, אחיו אינם עוד בין החיים למעט אחד שהוא נכה. כמו כן אמר כי הגרמני זיהה אותו כיהודי לפי הכיפה שעל ראשו ועל פי לבושו.
העורר הוסיף כי במשך השנים התלונן על כאבים ביד, אך תלונותיו לא נרשמו ולא טופלו.
דיון
א. גרסת העורר עקבית בעיקרה והותירה עלינו רושם אמין. יתכן והפריז מעט בחומרת הפגיעה בידו, אך אין בכך כדי לאיין מהימנותו. כמו כן אין לשלול דבריו, כטענת המשיבה, כי החייל הגרמני זיהה אותו כיהודי לפי צורת לבושו בין שחבש כיפה ובין אם לאו.
ב. אנו מאמינים לסיפורו של העורר כי נתפס ע"י החייל הגרמני בעת שניסה לגנוב אוכל ובלתי סביר בעינינו לדרוש ממנו כיום, לאור כל הידוע לנו על זוועות הימים ההם, לשכנענו כי הוכה משום היותו ילד יהודי ולא רק משום שגנב מזון.
ג. מדברי העורר יש להסיק, ונציין כי הופיע בעצמו ללא עורך דין, כי לאחר שהאב הצליח להשתחרר מסידי עזעז, המשפחה המשיכה להסתתר בכפרים וברחה ממקום למקום מפחד הגרמנים. ומכאן כי גם אם הבריחה מטריפולי לעמרוס היתה מפחד ההפצצות, המשל הבריחה היתה, בסבירות גבוהה, גם מפחד הגרמנים.
לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר וקובעים כי יש להכיר בנרדפותו של העורר בשל האלימות שספג מהחייל הגרמני וכן לפי "הלכת הפחד".
ניתן היום, יג' אלול תש"ע, 23 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים, המזכירות תשלח להם את פסה"ד.