ברנסי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

1. בפני מספר בקשות למתן צווים להשלמת הליכים מקדמיים.

הבקשה הוגשה על ידי עמאר ברנסי כנגד מדינת ישראל – משטרת ישראל ונוגעת לתיק מז"פ, תיק מח"ש ופלטי שיחות טלפון.

העובדות הצריכות לעניין

2. התובע נורה ונפצע על ידי שני שוטרי משטרת ישראל, ולטענתו בוצע הירי ברשלנות ומשכך הוא עותר לתשלום פיצויים בגין נזקיו.

3. אירוע הירי האמור נחקר על ידי מח"ש וכן הועברו ממצאים למז"פ, והתובע מבקש לקבל לחזקתו מסמכים אלו, כמו גם את פלטי הטלפון של השוטרים המעורבים, וזאת לצורך הוכחת טענתו בדבר אשמם של הנתבעים וכן בדבר תיאום גירסאות ביניהם.

המשיבה מתנגדת להמצאת המבוקש, אם כי לגבי חלק מהמסמכים היא מסכימה להעברתם לעיונו של בית המשפט על מנת שיקבע האם יש באם רלבנטיות לתיק הנדון, אם לאו.

פלטי שיחות הטלפון של השוטרים המעורבים באירוע נשוא כתב התביעה

4. התובע מבקש לקבל לעיונו את פלטי הטלפונים הסלולריים של השוטרים הנתבעים, שכן לדעתו ניתן ללמוד מפלט זה על קיומם של שיחות טלפון ביניהם לאחר האירוע, ולהסיק מכך, כי תיאמו ביניהם עדויות.

5. המשיבה מסרבת להמצאת הפלטים האמורים.

ראש וראשונה היא מבהירה, כי מדובר בפלטי שיחות טלפון משנת 2006, אשר אינם נשמרים במשטרת ישראל, ואם הם קיימים הרי שהם בחזקת חברות הסלולר הרלבנטיות.

יתרה מכך, המשיבה טוענת, כי טענת התובעים בדבר תיאום גירסאות הינה טענה עובדתית הצריכה הוכחה פוזיטיבית, ואף אם יוכח כי השוטרים המעורבים שוחחו ביניהם באמצעות הטלפון הסלולרי, אין בכך כדי להביא למסקנה המבוקשת, שכן תוכן שיחות הטלפון אינו ידוע.

התובעים מלינים על כי בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח לשוטרים המעורבים, הם ענו כי אינם זוכרים האם שוחחו בטלפון לאחר האירוע, אלא שאינני רואה לזקוף תשובה זו לחובתם, שכן לא ניתן לזכור עובדות אלו בחלוף שנים רבות מאז האירוע ובעניין זה אין לתובעים להלין, אלא על עצמם בלבד ועל השתהותם בהגשת התביעה.

6. תקנה 120 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת:

"(ב) בית משפט, או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון, או לגילוי מסמכים,

או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר

דיון הוגן, או כדי לחסוך הוצאות..."

מלשון הסעיף, הנוקט במילים "לא יתן, אלא אם כן..." למדים אנו, כי בית המשפט מחוייב לוודא את רלוונטיות המסמכים המבוקשים לצורך ניהול התובענה, וכן מחוייב הוא לשקול את ההגינות העומדת בבסיס הבקשה ואל לו להורות על המצאת המבוקש ללא הפעלת שיקול דעת בבחינת הבקשה.

עוד נקבע, כי לצד שיקולי הרלוונטיות וההגינות רשאי בית המשפט לשקול גם את מידת ההכבדה הכרוכה בהמצאת המבוקש, לרבות השאלה האם אין בבקשה משום נסיון להפעיל לחץ פסול ובלתי הוגן על הצד האחר, על ידי עצם הגשת הבקשה, ונקבע:

"לצד העקרון הבסיסי לפיו חובה לגלות מסמכים רלוונטיים, קיימים סייגים