פסק דין
תביעות הדדיות הנסבות על התקשרות התובעים עם הנתבעות בהסכמים להשכרת דירת הנתבעות.
לשם הנוחיות יכונו להלן – התובעים הם גם הנתבעים שכנגד :"התובעים" ואילו הנתבעות – הן גם התובעת שכנגד:"הנתבעות". בנם של התובעים- הוא גם הנתבע שכנגד 2 יכונה להלן- בשמו – ברלינסקי אהרון.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –
התובעת 1 ובעלה המנוח , אשר עזבונו הוא התובע 2, שכרו את דירת הנתבעות על פי חוזה מיום 1/11/07 (להלן:"ההסכם הראשון"), בשכר דירה חודשי אשר עמד על סך של 950$ לחודש (אשר ערכם השיקלי במועד ההסכם עמד על סך של 3,768 ₪ ). במסגרת הסכם השכירות, נקבעה אופציה לשנה נוספת בכפוף למתן הודעה בכתב של 60 יום. זאת ועוד, הואיל והתובעים שילמו את דמי השכירות בערכם השיקלי כפי שהיה במועד הסכם השכירות, היה על הצדדים לערוך התחשבנות בנוגע להפרשי השער בסיום תקופת השכירות הראשונה.
אין עוררין כי במהלך התקופה הראשונה חל פיחות בשווי הדולר אל מול השקל ומשכך, נוצרו לטובת התובעים הפרשי שער בסך של 4,650 ₪.
אין עוררין כי התובעים לא מסרו הודעה בכתב על רצונם במימוש האופציה בכתב בהתאם לנקוב בהסכם הראשון.
בתאריך 17/8/08 נערך הסכם חדש (להלן:"ההסכם השני") בין הצדדים ובמסגרתו הושכרה הדירה לתקופה נוספת מיום 1/11/08 בשכר דירה חודשי אשר עמד על 4,000 ₪ . במסגרת הסכם זה, נקבע מפורשות כי התובעים מוותרים על זכותם להפרשי שער הנובעים מההסכם הראשון. במסגרת הסכם זה הוקנתה לתובעים זכות לאופציה לשנה נוספת (שלישית) בשכר דירה העומד על 4,000 ₪ בתוספת 5% - דהיינו – 4,200 ₪.
אין עוררין כי התובעים לא מסרו הודעה בכתב על רצונם במימוש האופציה במועד הנקוב בהסכם השני.
בתאריך 1/11/09 הוספה פיסקה להסכם השני ובמסגרתה הוארכה תקופת השכירות לתקופה שלישית של שנה בדמי שכירות של 4,400 ₪ לחודש. עוד הוספה לתובעים הזכות, במסגרת הסכם זה, להביא את ההסכם לידי סיומו טרם סיום השכירות וזאת, בהודעה מוקדמת בת 60 יום.
אין עוררין כי התובעים מימשו זכותם זו, הודיעו על רצונם לעזוב את הדירה טרם סיום מועד השכירות ובפועל פינו את הדירה ביום 13/9/10.
אין עוררין כי הדירה הושכרה לשוכר חלפי כבר מיום 6/10/10 וזאת, בתמורה לדמי שכירות בסך של 4,500 ₪.
טענות הצדדים –
לטענת התובעים, ויתור התובעים במסגרת ההסכם השני, על הפרשי השער להם היו זכאים בהתאם להסכם הראשון- נעשה בלחץ , כפייה איומים ואילוץ ומשכך, הוא בטל ומבוטל. בנסיבות אלו לטענת התובעים הם זכאים להשבת הפרשי השער בסך של 4,650 ₪.
זאת ועוד, לטענתם בהתאם להסכם השכירות השני, היה עליהם לשלם בתקופת השכירות השלישית סך של 4,400 ₪ ובפועל נגבה מהם סך של 4,200 ₪ ומשכך, הם זכאים להפרשי שכירות שנגבו מעל למוסכם בסך של 2,400 ₪.
בנוסף, לטענת התובעים, במהלך תקופת השכירות הם ביצעו תיקונים של מנעול הדירה וכן, של הכיור בדירה ומשכך, בהתאם להסכם השכירות הם זכאים להשבת הוצאות אלו אשר בוצעו על ידם.
לטענת הנתבעות, התובעים לא מסרו כל הודעה בדבר כוונתם להאריך את תקופת ההסכם הראשון, בהתאם לקבוע בהסכם ולמעשה הביעו רצונם להארכת הסכם השכירות רק לאחר שהסתיימה תקופתו. לאור האמור הרי שההסכם השני לא נחתם כמימוש האופציה הנקובה בהסכם הראשון – שכן, זו פקעה משלא מומשה בהתאם להסכם – אלא כהסכם חדש. לטענת הנתבעות, במסגרת ההסכם השני- ויתרו התובעים באופן מודע , מתוך הסכמה וללא כל לחץ וכפייה , על זכותם להשבת הפרשי השער והסכמתם זו תקפה. לאור האמור, לטענת הנתבעות לא זכאיים התובעים להשבת הפרשי השער.
זאת ועוד, לטענת הנתבעות, גם את האופציה אשר הוקנתה להם במסגרת ההסכם השני לא מימשו התובעים בהתאם לקבוע בהסכם וכיוון שכך, גם במסגרת ההסכם השלישי הגיעו הצדדים להסכמות המבוססות על כך שלתובעים לא קיימת אופציה לשכירת הדירה. במסגרת ההסכם השלישי אמנם הביעו התובעים את חוסר שביעות רצונם מהעלאת דמי השכירות ואולם, הנתבעות לא כפו זאת עליהן אלא להפך- במסגרת ההסכם, לאור חוסר שביעות רצונם, הוספה תוספת ולפיה, יכולים התובעים לעזוב את הדירה בהתראה מוקדמת בת חודשיים . לאור האמור, לא זכאים התובעים להשבת ההפרש בין דמי השכירות בהתאם להסכם השני לבין דמי השכירות כפי שנקבעו בהסכמה כאמור במסגרת ההסכם השלישי.
לטענת הנתבעות, התובעים אף מימשו כמעט את סופו את ההסכם השלישי ואף ביקשו להאריך תוקפו של הסכם זה ואולם, ההסכם לא הוארך בסופו של דבר וזאת, הואיל ובנם של התובעים ניסה להכתיב לנתבעות תנאי שכירות אשר לא היו מקובלים עליהן.
באשר להשבת הוצאות תיקון המנעול והכיור- הרי שלטענת הנתבעות ההוצאה בגין הכיור כלל לא הוכחה ובאשר לתיקון המנעול הרי שהתיקון בוצע שלא בהתאם להסכם הואיל ולא ניתנה להן הזדמנות לתקן המנעול בעצמם קודם לביצוע התיקון. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי המנעול תוקן על ידן שנה וחצי לפני מועד התיקון הנטען ומשכך, הסבירות כי אמנם חל בו ליקוי הינה קטנה.
