ברליה ואח' נ' משה ואח'

פסק דין

לפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע, מר יצחק ברילה, אשר נהג בו מר ג'ברין יתים (האחרון יכונה להלן - "נהג רכב התובע"), בתאונה שארעה ביום 25.7.2009 (להלן - "התאונה").

עסקינן בכביש ובו שני נתיבים, כאשר בסמוך לצומת מתוסף משמאל נתיב שלישי המיועד לפניה שמאלה. הנתיב המיועד לפניה כאמור מתחיל באלכסון (ראו תמרור ד-10), כך שכאשר נתיב זה מלא במכוניות, כלי הרכב האחרון בטור עומד כשחלקו בולט לנתיב המיועד לנסיעה ישר.

לטענת נהג רכב התובע, הוא ביקש לפנות שמאלה בצומת המרומזר ובעודו עומד בסוף נתיב הפניה שמאלה, כשחלק מרכבו בולט לנתיב המיועד לנסיעה ישר (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 19-21), "לפתע הגיח רכב הנתבע מאחור ופגע בעוצמה רבה ברכב התובע" (סעיף 5 לכתב התביעה). לפיכך, לטענתו, יש לחייב בנזקיו את הנתבעות – גב' לירון משה (להלן - "הנתבעת") אשר נהגה ברכבה מאחורי התובע, ומגדל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2) אשר מבטחת את רכב הנתבעת.

לטענת הנתבעת, האחריות לגרימת התאונה רובצת לפתחו של התובע, באשר "בהתקרבותה לצומת... רכב התובע אשר עמד בנתיב הנסיעה השמאלי המיועד לפניה שמאלה, סטה לפתע לנתיב נסיעת רכב הנתבעת... בחוסר זהירות ומבלי ששם ליבו לרכב הנתבעת" (סעיף 2(ב) לכתב ההגנה). לחילופין, טוענת הנתבעת, כי האחריות לגרימת התאונה רובצת לפתחו של מר עבד אל מלק מסארוה (להלן - "הצד השלישי"). לטענתה, בתגובה לסטיית רכב התובע לנתיבה, היא בלמה את רכבה ונעצרה מבלי שפגעה ברכב התובע, אלא שאז הצד השלישי "הגיח מאחור ולא שמר מרחק מרכב הנתבעת... פגע בו והדפו לעבר רכב התובע" (סעיפים 2(ג) ו-2(ד) לכתב ההגנה). הנתבעות הגישו אפוא הודעת צד ג' כנגד הצד השלישי.

לטענת הצד השלישי, "כתוצאה מהתנגשות רכב המודיעה 1 (היא הנתבעת – י.נ.), ברכב התובע..., נשפך מהרכבים הנ"ל שמן על הכביש וכאשר רכבו (של הצד השלישי – י.נ.) הגיע לזירת אירוע התאונה, האט את מהירות רכבו אך בשל כתם השמן האמור ובשל העובדה כי המודיעה 1, לאחר שרכבה התנגש ברכב התובע, החנתה את רכבה באופן מסוכן ביותר בכביש, רכבו החליק והתנגש באופן קל ביותר ברכב המודיעה 1, כל זאת לאחר שכבר הייתה התנגשות בין שני כלי הרכב האחרים..." (סעיף 15(ב) לכתב ההגנה מטעם הצד השלישי).

בראשית הדברים, מן הראוי לדחות את טענת חוסר הסמכות המקומית שהועלתה על-ידי הצד השלישי. זאת, לנוכח העובדה כי לנתבעת 2 סניפים בתחום שיפוטו של בית-משפט זה.

לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים והעדים, באתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעת והצד השלישי בחלוקה שתפורט להלן.

תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה") קובעת כדלקמן:

"לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת, כי:

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

אילו היו הנתבעת והצד השלישי שומרים על ריווח ראוי (רכב הנתבעת מרכב התובע ורכב הצד השלישי מרכב הנתבעת) ונוהגים "במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה", כי אז הייתה בידיהם "השליטה המוחלטת ברכב", וממילא יכלו "לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה".

יצוין, כי אני רואה להעדיף את הגרסה לפיה רכבה של הנתבעת נהדף על-ידי הצד השלישי אל רכב התובע, וממילא רכבו של התובע ספג אך מכה אחת. גרסה זו נתמכת בעדות התובע, לפיה "... קיבלתי מכה מאחור" (ראו עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 21) ו"אני אישית אני קיבלתי מכה אחת" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 19). אולם, עובדה זו אינה שוללת את אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה. אילו הייתה הנתבעת מתקרבת אל מקום התאונה במהירות סבירה תוך שמירת ריווח כמפורט לעיל, בלימתה הפתאומית הייתה נמנעת ואיש, כנראה, לא היה הודף את רכבה לפנים. עם זאת, הגעתו של הצד השלישי למקום התאונה במהירות שאינה סבירה תוך אי שמירת ריווח ראוי מרכב הנתבעת, כך שיוכל להגיב כראוי לבלימתה הפתאומית של הנתבעת, מטילה אף עליו אחריות מסויימת לקרות התאונה (על עוצמת פגיעת הצד השלישי ברכב הנתבעת יעיד הנזק הכבד שנגרם לחלקה האחורי של רכבה – ראו עמ' 8 לחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, מוצג נ/4).

יוסף, כי לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעת בדבר סטייתו של נהג רכב התובע לנתיבה. מוקדי הנזק ברכבים אינם מתיישבים עם טענה זו. אילו סטייתו הנטענת של נהג רכב התובע לנתיב נסיעתה של הנתבעת היא שהפתיעה את הנתבעת, כי אז סביר יותר להניח שרכב התובע היה ניזוק בצידו הימני ולא בחלקו האחורי כפי שאכן אירע (ראו עמ' 4 לחוות דעתו של שמאי הרכב שהעריך את נזקי רכב התובע). עוד יוסף, כי אינני רואה לקבל את טענת הצד השלישי בדבר כתם השמן, אשר אין לה זכר בהודעתו במשטרה (מוצג נ/2).

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי האחריות לתאונה מתחלקת בין הנתבעת לבין הצד השלישי באופן שבו הנתבעת נושאת ב-70% מהאחריות האמורה, שכן היא זו אשר פגעה בפועל ברכב התובע והגעתה בחופזה אל מקום התאונה גרמה לבלימתה הפתאומית אשר הפתיעה את הצד השלישי; ואילו האחרון, שהגיע כאמור למקום התאונה במהירות שאינה סבירה ואי שמירת ריווח ראוי מרכב הנתבעת, כך שיוכל להגיב כראוי לבלימתה הפתאומית של הנתבעת, נושא ב-30% מהאחריות לתאונה.

נזקו של התובע על-פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה מסתכם באובדן מוחלט של רכבו בניכוי שרידי הרכב, היינו בסך של 10,856 ₪. לא ראיתי לפסוק לתובע את שכר טרחת השמאי מטעמו, שכן לא צורפה לכתב התביעה קבלה בגין ביצוע תשלום שכר הטרחה. כמו כן, לא ראיתי לפסוק לתובע את רכיבי התביעה שעניינם הפסד יום עבודה, עוגמת נפש ושכ"ט עו"ד, שלא הוכחו.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 10,856 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבעות שיפוי בסך של 3,257 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 100 ש"ח.