ברכר נ' אינדורסקי

החלטה

1.לפני בקשה מטעם המבקש שהוגשה ביום 20.2.14 להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק ביניים בבוררות שניתן ביום 17.10.13 ע"י כב' הבורר הרב נסים בן שמעון (להלן: "הבורר"). כן מבוקש לדון בבקשה לביטול מיום 20.2.2014 כמוגשת בגין שלושת פסקי הבורר.

2.ביום 20.2.2014 הגיש המבקש המרצת פתיחה במסגרתה ביקש להורות על ביטול פסק הבוררות שניתן ע"י כב' הבורר ביום 29.1.14 (להלן: "פסק הבוררות") וכן ביטול של פסק הביניים בבוררות מיום 17.10.13 (להלן: "פסק הביניים הראשון") ופסק הביניים בבוררות מיום 5.1.14 (להלן: "פסק הביניים השני").

העילות לביטול הינן: לא היה הסכם בוררות בר תוקף - סעיף 24 (1) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"); לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו – סעיף 24 (4) לחוק הבוררות; הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות – סעיף 24 (3) לחוק הבוררות; הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו – סעיף 24 (5) לחוק הבוררות; הבורר מנוע מלשמש כבורר ועל כן פעל בחוסר סמכות ובחריגה ממנה – סעיף 24 (3) לחוק הבוררות; הבורר פעל במשוא פנים תוך העדפת המשיב על פני המבקש – סעיף 24 (10) לחוק הבוררות.

3.המבקש טוען בבקשה שלפני כי הנסיבות המביאות לביטול פסק הבורר נודעו לו רק לקראת תום הליך הבוררות וגם פסק הביניים הראשון חוסה במחיצתן. המבקש טוען כי ביום 17.10.13 המבקש טרם ידע על ההיכרות בין הבורר למשיב ורק בהינתן פסק הביניים השני הסתבר כי ההיכרות משפיעה על החלטות הבורר עד כדי כך שהנחה את השמאי להכין חוות דעתו באופן המקפח את המבקש, כאשר מדובר בחוות דעת שהבורר אימץ להחלטתו מבלי ליתן למבקש לחקור את השמאי אודותיה. המבקש טוען כי התנהלות זו של הבורר שפכה אור על תמיהות אודות אופן ניהול הבוררות באופן המיטיב בצורה קיצונית עם המשיב ומלמד על משוא פנים. לטענת המבקש, ככל והעילות לביטול יתקבלו ע"י ביהמ"ש, כוחן יפה גם כלפי פסק הביניים הראשון .

4.המשיב טוען כי המבקש אינו מגלה מתי בדיוק נודעו לו הנסיבות המביאות לבקשה לביטול; טענותיו של המבקש אינן נכונות מבחינה עובדתית ושגויות גם לגופו של עניין; טענותיו של המשיב אינן עונות להגדרת "טעם מיוחד"; המבקש איחר את המועד להגשת בקשת הביטול (ביום אחד) גם באשר לפסק הביניים השני אך לא ביקש ארכה ולמעשה היה רשאי להגיש בקשה לביטול רק בנוגע לפסק הבוררות; מסעיף 27 (ב) לחוק הבוררות עולה כי הטענה שהנסיבות לא היו ידועות למבקש תהווה עילה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות רק ביחס לעילה המנויה בסעיף 24 (10) לחוק הבוררות; אין ממש בטענה לפיה הבקשה לביטול פסק הביניים השני ופסק הבוררות משליכה על פסק הביניים הראשון.

5.בתשובה לתגובה טוען המבקש בנוגע לפסק הביניים השני כי אף לטענת המשיב פסק זה לא נשלח לפני השעה 13:30 ביום 5.1.14 ועל כן בהתאם לתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 מניין הימים הינו כאילו התקבל רק למחרת אצל המשיב. לפיכך, אין מחלוקת כי ביחס לפסק הביניים השני לא היה כל צורך לבקש ארכה לביטולו. עוד נטען כי בנוגע לפסק הביניים הראשון, יש מקום ליתן בנסיבות העניין ארכה מן הצדק הואיל והפסק אינו יכול להיוותר על כנו וכי משנאסר על הבורר לדון בבוררות, הרי שהבורר דן בחוסר סמכות עניינית ולאור הוראת סעיף 24 (10) וסעיף 27 (ד) לחוק הבוררות, לא חלה ההוראה בדבר מניין הימים עליה נסמך המשיב. עוד נטען כי פסק הביניים הראשון אינו יכול לעמוד בפני עצמו.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להיתקבל מהנימוקים כדלקמן:

א.בהחלטה שניתנה ביום 22.10.12 במסגרת רע"א 7280/12 לייבוביץ נ' פסי נאמר ע"י כב' הש' י' דנציגר כי:

"מסגרת הזמנים להגשת בקשה לביטול פסק בורר קבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות וכן בתקנות הבוררות. סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי, ככלל, יש להגיש בקשה לביטול פסק בורר תוך 45 ימים מהיום בו ניתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום בו הומצא למבקש, אם ניתן שלא בפניו. כן נקבע כי "בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו"...

תקנה 10 לתקנות הבוררות מוסיפה כי במקרה בו הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות, ניתן להתנגד לכך באמצעות בקשה לביטול פסק הבורר שתוגש תוך 15 ימים מהיום בו הומצאה לבעל הדין בקשת האישור, ובלבד שמועד זה לא יהיה מאוחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק..."

הוראת סעיף 27 (ג) לחוק הבוררות קובעת כי ביהמ"ש לא יידרש לבקשה לביטול פסק בוררות לאחר שזה אושר, למעט כאשר המדובר בעילת ביטול לפי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות (סעיף 27 (ד) לחוק).

בסעיף 27 (ב) לחוק הבוררות נקבע כי בבקשה לביטול לפי סעיף 24 (10), כלומר על פי עילה שהיתה מצדיקה ביטול פסק דין סופי שאין עליו ערעור, התקופה של 45 יום תתחיל מהיום בו נתגלו למבקש עובדות המשמשות יסוד לבקשה.

בסעיף 27 (ד) נקבע כי בנוגע לבקשת ביטול עפ"י העילה האמורה בסעיף 24 (1) לחוק הבוררות, לא יחול המועד של 45 יום להגשת בקשת ביטול פסק בורר.

ב.בהחלטה שניתנה במסגרת רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (5.4.07) בביהמ"ש העליון ע"י כב' הש' א' פרוקצ'יה צויין כי התנאים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר לפי סעיף 27 (א) לחוק הבוררות מקבילים לתנאים הדרושים לפי ההוראה הכללית שבתקנה 528 לתקסד"א. נפסק כי:

"הסדרים אלה מצדיקים הארכת מועד אך במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי ישנו טעם ממשי מיוחד המצדיק את האיחור. נדרש טעם בעל עוצמה מיוחדת להצדקת האיחור, כאשר בהפעלת שיקול הדעת מתמודדים, מצד אחד, האינטרס הציבורי להבטיח את תקינות הליכי השיפוט ויעילותם, ומצד שני ההכרה כי קיימים אילוצים אנושיים חריגים שראוי להתחשב בהם בנסיבות מסוימות כעילה לאיחור במועד, ובצידם החשיבות שיש לייחס לזכותו הבסיסית של בעל דין להביא את עניינו להכרעה בבית המשפט, בבחינת זכות הגישה לערכאות. נקודת האיזון בין ערכים אלה מצדיקה הארכת מועד רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל דין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות (ע"א 266/83 עודה נ' טבעוני, פ"ד לט(2) 632, עמ' 634; ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פ"ד כה(1) 108, עמ' 112)".

ג.במסגרת הבקשה טוען המבקש כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מהעובדה שרק בהינתן פסק הביניים השני נודעו לו הנסיבות המביאות לבקשה לביטול פס"ד.

טענה זו נתמכת בסעיפים 4-7 לתצהיר מטעמו, אשר צורף לבקשה.

מנגד המשיבים טוענים כי המבקש אינו מגלה מתי בדיוק נודע לו, טענותיו שגויות מבחינה עובדתית ואינן עונות להגדרת טעם מיוחד.