ברכה נ' המגן חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובע יליד 4.6.49 נפגע בתאונת דרכים מיום 22.1.99 (להלן "התאונה"). התביעה הוגשה אפוא בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה – 1975 (להלן "החוק"). הנתבעת היא מבטחת החובה החבה בפיצויו בשל נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה. התאונה היתה גם תאונת עבודה, שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל"). התובע כבן 50 חסר חצי שנה במועד התאונה , וכיום הנו בן 61. התאונה אירעה כאשר התובע עצר ברמזור אדום בקו העצירה, רכב פגע מאחור ברכב בו ישב, והעיף אותו קדימה (עשרה מטרים לדבריו).

2. התובע מורה למתמטיקה (בעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית מהטכניון, ועשה הסבה ללימודי ההוראה במתמטיקה). עובר לתאונה עבד בפנימיית נוער מנוף, החל מ 1.9.96. הוא לימד שם בחטיבה העליונה והכין התלמידים לבגרות (מוצג נ/4) . בעקבות התאונה נעדר מעבודתו מהלך 35 יום, וכעולה מאישור המל"ל שולמו דמי הפגיעה ישירות למעביד, היינו מדובר במעביד מאושר שהוסיף לשלם שכר. עם חזרתו לפנימיית מנוף הוסיף התובע לעבוד עד סוף 31.8.00 , היינו חצי שנה נוספת, שאז פוטר. גם לתקופת חצי שנה זו אין טענה (או ראיה) ששכרו נפגע.

לטענתו של התובע, נבעו הפיטורין בעקבות הנכות שהוסבה לו בתאונה, ולא איפשרה לו לתפקד בהצלחה בעיסוקו כמורה למתמטיקה. לאחר שנה, החל מ 1.9.01, התקבל לעבודה בבי"ס עמל1 לתקופת נסיון, בחצי משרה. גם שם הופסקה עבודתו לאחר שנה, ב 31.8.02 (לטענתו בשל אותן סיבות). לדבריו קיבל פיצויי פיטוריו משני מקומות העבודה, היינו מנוף ועמל1.

לא הוגשה אסמכתא על גובה הפיצויים, אם כי מעמל1 הוגש מכתב המאשר לתובע זכאותו למשוך פיצויי הפיטורין שהופקדו בקרן הפנסיה. התובע אינו עובד מאז פיטוריו מעמל1, היינו מ 31.8.02. לדבריו, חרף מאמציו לא הצליח לשוב ולהיקלט לעבודה כמורה למתמטיקה, לאור מגבלותיו וגילו.

3. הפגיעות והנכות: הנכות הרפואית הצמיתה הנובעת מן התאונה נקבעה על ידי הועדות הרפואיות שבענף נפגעי עבודה במל"ל, בשיעור 10%. קביעה זו מחייבת בהליך זה מכוח סע' 6ב לחוק.

התובע סבל בעקבות התאונה מכאבי עמוד שדרה (בגינם קיבל טיפולים פיזיותרפיים). עם זאת הפגיעה האורטופדית לא היתה חמורה כנחזה מתעודת המיון, ובסופו של יום אין חולק שלא נותרה נכות אורטופדית או נוירולוגית. התובע החל לסבול ממתח (נטען שהמתח החל על רקע פגיעה בתפקוד המיני), מלווה בנדודי שינה שגרמו בתורם להפרעת ריכוז ועייפות. התלונות הראשונות על חוסר ריכוז (יחד עם כאבי הראש, וסחרחורות) הופיעו כבר מספר ימים ימים לאחר התאונה.

תיק ענף נפגעי עבודה זומן מן המל"ל והוגש (מוצג נ/2). הליך קביעת הנכות בועדות הרפואיות היה ארוך וכלל עררים והתדיינות בביה"ד הארצי והאזורי לעבודה: תחילה היתה הקביעה שלא נותרה נכות. בין היתר הופנה התובע על ידי הועדות לבדיקת שינה, גם לאור תלונותיו על הפרעה בתפקוד המיני מאז התאונה. קשה לומר באיזה שלב בדיוק נעשה התובע מודע לאותה הפרעה, כאשר מטבע הדברים יכול אדם לגרוס שמדובר בהפרעה חולפת ולא לייחס לה חשיבות בתחילה. התובע אכן תיאר בעדותו שלא חש מיד לאחר התאונה בבעיה זו, אלא בחודש מרץ-אפריל: שאז נכנס לחרדות (עמ' 11 לפרוטוקול). מעיון בתיקו הרפואי (נ/3) עולה שהתלונה לפני הרופאים על בעיה בתפקוד המיני נזכרת אכן בסוף חודש מרץ, כחודשיים לאחר התאונה. כאמור, זה זמן פניה סביר לתלונה מעין זו, אף אם הסימפטומים הראשונים הופיעו קודם. במסמך מ 30.3.99 צוין כי נפגע ב 22.1.99 בתאונת דרכים, כשהאבחנה ברמב"ם היתה חבלת צוואר לא ישירה. עוד נרשם שם "מתלונן על טשטוש בראש לחץ בגולגולת, לפעמים סחרחורת, חוסר ריכוז מתח, מתקשה בתחום ההוראה, לא מתפקד כמו לפני התאונה, ירידה בחיי המין. בדיקה נוירולוגית ב.מ.פ, EEG תרשים תקין. בסיכום אין קיפוח נוירולוגי. אני ממליץ טיפול סימפטומתי".

בחזרה לבדיקת השינה, אליה הופנה התובע על ידי ועדות המל"ל: מסקנת הבדיקה מינואר 2001 (שבוצעה מהלך שני לילות רצופים במרכז לרפואת שינה ברמב"ם) היתה כי נראה שיש הפרעה תפקודית מינית ממקור גופני. החשוב לא פחות לענייננו הנו שנמצאה יעילות שינה בשעור 26.47% (מימצא שנזכר בועדה הרפואית במל"ל מיום 20.2.01).

הועדות הרפואיות דחו קשר בין התאונה לבין הפרעה בתפקוד המיני, ושבו וקבעו כי לא נותרה נכות. התיק הושב מביה"ד הארצי לעבודה והועדות התבקשו להתייחס למימצא של יעילות שינה נמוכה בבדיקת השינה. בסופו של יום קבעה הועדה הרפואית מאוגוסט 2008 , לאחר היוועצות במומחית בתחום הנפשי, כי לתובע נכות בת 10% הקשורה לתאונה , החל מ 27.2.99 . האבחנה היתה דיכאון סמוי על רקע בעיות סומטיות (הפרעות שינה). ערר המלל על הקביעה נדחה.

ערר התובע על אי הפעלת תקנה 15 התקבל במובן זה שהתיק הוחזר לועדה לשם התייחסות לצורך בהפעלת התקנה, בשים לב לסעיף לפיו נקבעה הנכות, עיסוקו של התובע והמימצא של יעילות שינה נמוכה (החלטת ביה"ד האיזורי בחיפה מ 31.5.09). באוקטובר 2009 התקבלה החלטה הועדה הרפואית לעררים שאישרה החלטת ועדת הרשות לענין תק' 15, והפעילה התקנה במלואה.

הנכות לפיה השתלמו התגמולים עומדת אפוא על 15%, מהם 10% נכות רפואית, ועוד 5% שלפי תקנה 15.

למותר לציין כי הפעלת תקנה 15 אינה מחייבת בהליך זה. הנכות הרפואית, שכן מחייבת, נפסקה לפי תקנה 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינן הקריטריונים לקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. התקנה קובעת 10% בגין "סימנים אובייקטיבים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". יצויין כי תקנה 34 הנ"ל קובעת בסעיפיה הקטנים חלופות נוספות, לפי מדרג החומרה הרפואי: כאשר עסקינן בהגבלה בולטת של הפרמטרים הנזכרים היא מזכה ב 20%; כאשר אין מדובר רק בסימנים אוביקטיבים וסוביקטיביים אלא בסימנים קליניים – מזכה התקנה ב 30%. דרגות החומרה הבאות מזכות ב 50%, 70% ו 100% בהתאמה. מעניין לציין כי התקנה קובעת 0% , היינו אינה מזכה בנכות, גם כאשר יש סימנים קלים אלא שאין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, וכושר העבודה אינו מוגבל.

לענייננו ניתן לומר כי החלופה לפיה נפסקה נכותו של התובע הנה הרף התחתון המזכה בנכות נפשית לפי התקנה. ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה אמנם מוגבלים באופן בינוני, ואולם התסמינים הם תסמינים אוביקטיבים וסובייקטיבים שאינם עולים כדי סימנים קליניים.

למרות שהנכות לא נקבעה "בהתאמה" (או מכוח סעיף העוללות הקבוע בתקנה 35 ועניינו בהשפעה על כושר הפעולה הכללי), הרי שנראה כי אכן, כטענת ב"כ התובע, הועדות קבעו את נכותו של התובע לפי הסעיף המתאים ביותר שעמד לרשותן בקירוב, כאשר לא נמצא סעיף ספיצפי המזכה בנכות בגין הפרעת שינה נמשכת כשלעצמה. "בשורה התחתונה" , ולמרות שהתובע קושר עד היום בעדותו בין הפרעה מינית לבין תהליך החרדה שעבר, הרי אותה הפרעה מינית לא הוכרה על ידי ועדות המל"ל כקשורה סיבתית לתאונה, לא נפסקה נכות אורולוגית, ולא ניתן אפוא לקבל הקשר הסבתי אף בתביעה זו (לא התבקש ולא ניתן היתר לסתירת קביעת המל"ל בנושא הנכות הרפואית, ולשם מתן היתר שכזה נדרשים ממילא טעמים מוצקים, מעבר למחלוקת תוכנית עם החלטות הועדות, תהומית ככל שתהא). לעומת זאת נותרנו עם נכות מחוייבת של 10% כתולדת התאונה, באבחנה של דיכאון סמוי על רקע הפרעת שינה (בעיות סומטיות).

4. שאלה היא האם המתח הנפשי גרם להפרעת שינה (שהרי לא הוכר קשר בין ההפרעה המינית לתאונה, והנכות אף לא נקבעה באבחנה של הפרעה פוסט טראומטית) או שזו בתורה העצימה המתח. התרשמותי מעדותו של התובע בעמ' 10-11 לפרוטוקול, ומן התיעוד הרפואי ותיק המל"ל הנה שמדובר בהליך משולב: כאשר נדודי השינה הממשיים נגרמו בשל מתח (אני מאמין לתובע שהוא עצמו ייחס המתח להפרעה המינית שהופיעה, קשורה או לא לתאונה, אך ייתכן כמובן שהיו גורמי מתח נוספים סמויים, שנעלמו מעיניו), וגרמו בתורם עד מהרה לעייפות והפרעות ריכוז בעבודתו וחייו של התובע.

כאמור, עבודת התובע בפנימיית מנוף הופסקה (לדבריו עקב אותם קשיי הריכוז וההיעדרויות שמאז התאונה), ב 31.8.99 , חצי שנה לאחר שחזר לעבודתו שם ב 28.2.00. עובר לתאונה הכין תלמידים למבחני הבגרות, ולדבריו זכה להערכה והשגים מקצועים. מ 1.9.01 ועד 31.8.02 עבד כאמור בבי"ס עמל 1 בחיפה, במתכונת של חצי משרה ולתקופת נסיון של שנה. עבודתו בעמל 1 כללה הכנה למבחני גמר במתמטיקה של משרד העבודה, שכן בביה"ס הנ"ל לא לימדו לבגרות. חרף זאת טוען התובע כי נמצא לא מתאים ועבודתו הופסקה (מכתב המיידע על הפסקת עבודתו וזכותו של התובע לשחרר כספי הפיצוים והתגמולים שנצברו לתקופת עבודתו צורף כנספח כ' לתצהירו). התובע העיד כיצד לא הצליח להתרכז ולהחזיק מעמד אף באותה עבודה שבחצי משרה, למרות שלא נדרש בה לרמת הוראה מתמטית "גבוהה" אליה הורגל כל חייו המקצועיים. לא הובאו עדים ממנוף או עמל 1 כדי לאשש סיבת הפיטורין (ולא ניתן ללמוד על כך ממכתב הפסקת עבודה של עמל1 מ 23.6.02 הנושא אופי כללי) . מכל מקום, לדברי התובע, מאז פיטוריו מעמל1 ניסה לדבריו שוב ושוב להיקלט לעבודה בבתי ספר שונים, בלי הצלחה: הוא היה כושל בשלב הראיונות בהם "עלו " המראיינים על קיום בעית הריכוז, או בשלב השיעור לדוגמא שהתבקש להעביר.

התובע אף צירף אישורי התייצבות מלשכת התעסוקה לאקדמאים (האישורים מציינים כי התייצב בלשכת התעסוקה מ 1.9.02 ועד 19.8.08). אף דרך לשכת התעסוקה לא הצליח להיקלט לעבודה, וציין בחקירתו כי הפסיק להתייצב ב 2009, כאשר הבין כי הדבר לא יועיל.

5. מקובל עלי כי בנסיבות אלה ועיסוקו הספציפי של התובע, הנכות התפקודית גבוהה יותר במידת מה מזו הרפואית, שכן נעלה מספק שבעבודתו נדרש כושר ריכוז, וחזקה אכן שזה נפגם משעה שסובל התובע מהפרעת שינה ממשית ונמשכת שהוכרה במל"ל כקשורה לתאונה. יצויין כי תיקו הרפואי בשנים שלאחר התאונה אף מעלה שהוא נזקק לכדורי שינה. באומדן הפן התפקודי הנודע לנכות הרפואית יש להתייחס גם לגיל הלא צעיר שאכן מקשה על השתלבות בשוק העבודה הישראלי.

עם זאת קיימים גם מספר שיקולים נוגדים שיש להביא בחשבון בענין אומדן הנכות התפקודית: אומדן זה מושפע בעיקר מחוסר המסוגלות הגופנית בשים לב לנתוני הנפגע האינדיבידואלי, ולא ממצב שוק התעסוקה, כאשר האחרון מהווה לכל היותר גורם רקע נוסף שניתן להתחשב בו (אף שיכול וישתנה בחלוף העתים). עוד לא מקובל עלי כי נכות רפואית בת 10% בלבד יש בה כדי להצדיק חוסר מסוגלות גופנית כללית לעבוד, כשיטת בא כוחו של התובע. העובדה שהתובע לא עבד 8 שנים אין פירושה שלא היה מסוגל לעבוד, בכל עיסוק, וכי נכותו התפקודית היא בשיעור 100%, כשיטת בא כוחו. ב"כ התובע מודע לקושי אך לטענתו אין מנוס ממסקנה זו, לאור אמינות התובע, ואי הצלחתו המוכחת להשתלב בעיסוקו בשוק העבודה כל השנים, כאשר לא ברור במה יכול הוא לעסוק. אכן, מסקנה שנכות תעסוקתית ותפקודית היא מלאה, ראשיתה בחוסר תעסוקה לאורך התקופה: אך כמובן שלא מדובר בתנאי מספיק, ואין די בסטטוס נמשך של אי תעסוקה בפועל, כדי להצדיק מסקנה של אי מסוגלות לכל תעסוקה משך שנים, רק כתולדה של הנכות הרפואית שהוסבה בתאונה. בפרט כאשר אותה נכות עומדת על 10% בלבד. התלבטות של ממש האם אבד כליל כושר העבודה, אפשרית בנכויות צמיתות גבוהות בהרבה: בין נכויות גבוהות במישור הנפשי או הנוירולוגי, בין נכויות שעניינן בהגבלה קלינית "דרמטית" של תנועות הגוף.