בריל(המנוח) ואח' נ' ביכור

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך 16,370 ₪ המהווה לטענת התובע החזר הוצאות ותשלומים שנשא בהם ולרבות פיצוי בגין עוגמת נפש לו הוא עותר.

התובע טוען כי אשתו המנוחה בנעליה הוא תובע כאן, פנתה יחד עמו לנתבע על מנת להגיש תביעה כנגד קרן הפנסיה מקפת (להלן:"הקרן") לאחר שהמנוחה סברה כי היא מקופחת בגמלאות שהיא מקבלת.

תחילה פנו הם לעוה"ד ע. רוזנר ששלחה לקרן 2 מכתבים שלא נענו. התובע טוען כי עוה"ד רוזנר הגיעה למסקנה כי אין יסוד לתביעה כנגד הקרן ומשכך פנו לנתבע אשר טען כי התביעה כנגד הקרן מבוססת היטב ומגיע להם פיצוי של כ-1,000,000 ₪.

הנתבע שלח לקרן מכתב שלא נענה והגיש תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב אשר הועברה לחיפה.

בדיעבד הסתבר לתובע לטענתו כי מדובר בתביעה ללא בסיס, דברים ברוח זו נאמרו לנתבע הן ע"י ב"כ הקרן והן ע"י רשם בית הדין לעבודה והנתבע אכן ביקש לשקול את המשך ניהול אותה ולבסוף הודיע לבית הדין על משיכתה.

התובע טוען כי הנתבע יצר בשעתו בפניו ובפני אשתו ז"ל מצג שווא, התביעה הייתה חסרת סיכוי מלכתחילה והנתבע גבה מהם 10,500 ₪ כשכ"ט ובנוסף נשאו בהוצאות נסיעה לתל אביב.

התובע מפנה לכך שהנתבע הגיש תביעה בגין סכומים שהתיישנו ובזמן הדיון לא היה בפיו מענה לטענות שהועלו ביחס לסעיפים הרלבנטיים בתקנון הקרן.

התובע טוען כי כשפנו לנתבע הוא היה אופטימי ביחס לסיכויי התביעה ולא הזהירם כי מדובר בתביעה בעייתית הגם ששילמו בתחילה סך 1500 ₪ בגין ייעוץ. התובע סבור כי במסגרת אותו ייעוץ היה על הנתבע לבדוק את תקנון הקרן ולהעריך את סיכויי התביעה ולא לצאת מהדיון כשהוא מופתע ומודה כי התקנון בעייתי ואיננו עולה בקנה אחד עם טענות ודרישות התביעה.

כחיזוק מרכזי לטענותיו, מפנה התובע לכך שהגם שהנתבע טוען שמדובר היה בתביעה מורכבת מאד שסיכוייה רחוקים מלהיות וודאיים, לא נרשם עניין זה בהסכם השכ"ט והדבר פגע ביכולתו להחליט האם להתקשר עם הנתבע.

הנתבע מצדו איננו מרחיב בתצהירו ביחס לטענות בדבר סיכויי אותה תביעה ברם הוא טוען שהבהיר לתובע ולאשתו המנוחה כי מדובר בתביעה מורכבת אך לא חסרת סיכוי לחלוטין. התובע מפנה לכך שטענותיו זהות לטענות שהעלתה במכתבה עוה"ד ע. רוזנר הנחשבת גם היא מומחית לדיני עבודה וטוען כי ניהל הליכים אחרים שגם הם נראו בתחילה מורכבים וקשים שמהותם תקיפת תקנון קרנות פנסיה ובסופו של דבר הצליח שם לשכנע את הערכאות המשפטיות.

הנתבע טוען כי מי שהחליט להפסיק את התביעה בבית הדין לעבודה נוכח הערת הרשם שמדובר בהליך קשה ומורכב הוא דווקא התובע.

התובע והנתבע נחקרו, טענו קצרות ופסק הדין ינומק באופן תמציתי וברוח תקנה 214ט"ז לתקסד"א.

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. הנטל להוכחת התביעה רובץ לפתחו של התובע.

שני העדים כאן הם בעלי הדין המעוניינים בתוצאות ההליך.

חוות דעת משפטית לא הוגשה, עוה"ד ע. רוזנר לא זומנה להעיד ולא גולו פרטים הנוגעים להתקשרותה אז בשעתו עם התובע או המנוחה.

השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא האם הסביר הנתבע לתובע ולמנוחה כי מדובר בתביעה בעייתית או אז דין התביעה כאן להידחות או שמא יצר בפניהם מצג שווא על פיו מדובר בתביעה "בטוחה" קרי כזו שסיכוייה להתקבל גבוהים ועל בסיס מצג זה קיבל לידיו את תשלומי השכ"ט שכן אם זהו המצב, הרי שיש להורות על החזרתם ולו בחלקם.

התובע לא עמד בנטל. הנטל עצמו איננו נטל פשוט ואין זה משנה אם הסעד הנדרש הוא ביטול הסכם שמשמעו פיצוי והשבה או טענה לתרמית ומצג שווא.

מהראיות והחקירות עלה כי התובע והמנוחה ידעו או היה עליהם לדעת כי מדובר בתביעה בעייתית מאד.

הרי אם עורכת הדין ע. רוזנר שפנתה לקרן בשמם ומן הסתם בחנה את סיכויי ההליך אמרה להם כי "אין יסוד לתביעה" (גרסת התצהיר) ובין אם אמרה להם שמדובר ב"תביעה בעייתית מאוד" (גרסת התובע בחקירה הנגדית) ידעו התובע והמנוחה או היה עליהם לדעת שמדובר בתביעה שאליה צריך "להיכנס" בזהירות, תוך הקטנת ציפיות והבנה שלא מדובר בתביעה שגרתית שסיכוייה טובים.