ברייר ואח' נ' נגה לוין(המנוח)

פסק דין

בפניי תביעה לפינוי נכס, שהושכר בדיירות מוגנת, וזאת לאחר פטירת הדיירת.

רקע

התובעת 2 הייתה הבעלים של נכס הממוקם בקומה א' ברחוב דובנוב 33 בתל אביב הידוע כגוש 6111 חלקה 101 תת חלקה 5 (להלן: "המושכר").

התובעת 1 רכשה זכויות הבעלות במושכר מידי התובעת 2 ולטענתה העסקה טרם נסתיימה ברישום.

(במאמר מוסגר יובהר כי בכתב התביעה צוין כי התובעת 1 היא הבעלים הרשום של המושכר ואילו התובעת 2 היא בעלי המושכר, לאחר ביצוע עסקת רכישה אשר טרם נסתיימה ברישום. עם זאת בכתב התשובה הובהר כי מקור הטענה בטעות וכי התובעת 1 היא הבעלים החדש של המושכר כפי שפורט לעיל).

הנתבע הינו עיזבון המיוצג על ידי היורשת היחידה של הגב' נגה לוין ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר התקשרה בחייה עם התובעת 1 בהסכם שכירות בדיירות מוגנת מיום 1/2/80 (להלן: "הסכם השכירות").

המנוחה נפטרה ביום 29/1/12. על פי צוואתה מיום 24/11/91 נקבע כי גב' אסתר באום היא היורשת היחידה (בקשה למתן צו לקיום צוואה הוגשה ביום 28/2/12, לאחר הגשת התביעה שבפניי).

ביום 12/2/12 הוגשה לבית הדין לשכירות בתל אביב בהליך 18523-10-12 (להלן: "ההליך המתנהל בבית הדין לשכירות"), בקשה מטעם הנתבע לפי סעיף 93 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), לפיה נתבקש בית הדין להכריע בדבר חוקיות העברת זכויות המנוחה כדיירת מוגנת עוד בחייה לדייר מוצע (צד ג').

על רקע האמור הוגשה התביעה שבפניי כנגד הנתבע לפינוי מהחזקת המושכר בדיירות שאינה מוגנת.

ביום 16/4/12 התקיים דיון בתיק שבפניי במסגרתו נתבקשו הצדדים לסכם בכתב טיעוניהם בשאלה מדוע לא יינתן פסק דין של פינוי, המותנה בתוצאות ההחלטה בהליך המתנהל בבית הדין לשכירות, וזאת עוד בטרם שמיעת הראיות בתיק זה.

ביני לביני הוגש לבית המשפט פסק הדין שניתן בהליך המתנהל בבית הדין לשכירות (כב' השופטת עידית ברקוביץ) מיום 22/05/12, במסגרתו נדחתה הבקשה להעברת המושכר לצד ג' בהתאם לסעיף 93 לחוק הגנת הדייר.

בנסיבות אלה, יש להכריע בתביעה לפינוי המושכר כפי שהוגשה בפניי כנגד הנתבע באמצעות היורשת היחידה.

טענות הצדדים בתביעה

טוענות התובעות כי התובעת 2 הייתה בעלת הזכויות במושכר אשר נמכרו לתובעת 1 עת העסקה טרם נסתיימה ברישום ומשכך הוגשה התביעה על ידי שתי התובעות.

לגופו של עניין טוענות התובעות כי המנוחה התגוררה בגפה במושכר ולפיכך, לאחר פטירתה, נדרשה השבת החזקה במושכר לידי התובעות. דרישה זו כאמור לא נענתה אלא שהוגשה הבקשה בהליך המתנהל בבית הדין לשכירות, אשר לטענת התובעות, הוגשה בניגוד להוראות החוק והפסיקה.

בנוסף ביקשו התובעות במסגרת כתב התביעה בקשה לפיצול סעדים לרבות דרישה לתשלום דמי שכירות ראויים ממועד פטירת המנוחה ואילך.

מנגד, טוען הנתבע כבקשה מקדמית בכתב ההגנה כי יש לסלק התביעה כפי שהוגשה על ידי התובעת 1 על הסף מחמת היעדר עילה, היעדר יריבות וכן מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. כך היות ונסח הרישום אשר צורף לכתב התביעה מעלה כי התובעת 2 רשומה כבעלת הזכויות במושכר והיא בלבד (עם זאת, כאמור וכפי שעוד אשוב ואפרט, בכתב התשובה התייחסות לעניין זה).

לגופו של עניין מכחיש הנתבע כי המנוחה התגוררה בגפה וטוען כי אחיינה של המנוחה, מר ברק באום (להלן: "האחיין"), התגורר עימה במהלך החודשים האחרונים לחייה ותמך בה.

בנוסף טוען הנתבע כי נערך משא ומתן עוד בחייה של המנוחה, מול ב"כ התובעת 1, כפי שהיה באותה העת. טוען הנתבע כי לאחר שהמנוחה הבינה כי מנהל התובעת 2 מסכל ניסיונה להציע דייר חלופי תחת זכויותיה במושכר, וביום 27/1/12, יומיים טרם פטירתה, חתמה (המנוחה) על הסכם מותנה להעברת החזקה במושכר עם צד ג', וכן חתמה על תצהיר כ"דיירת יוצאת". באותו מועד נחתם גם תצהיר צד ג' כ"דייר מוצע" על פי דין.