פסק דין
בפניי ערעור שהגישה המערערת על החלטתו של כב' הרשם יוחנן גבאי מיום 17.8.11, (ת"א 3920-03-11), לפיה נעתר להצעת המשיבים אשר הוצעה כחלופה הולמת לעיקול הזמני כפי שנתבקש על ידי המערערת.
בהחלטתו נשוא הערעור קבע הרשם כדלקמן:
"1. לאור הסכמתם של המשיבים 7,5 ו – 8 (סעיף 6 לתשובתם מיום 24.7.11) יוטל עיקול על זכויותיהם בדירה שברחוב אלכסנדר זייד 54א', קריית חיים (גוש 11581 חלקה 28) וברכב מסוג מזדה 3, שנת יצור 2010, שמספרו 3010071-22-7 ויוותר בתוקפו הצו למניעת דיס פוזיציה שניתן ביום 24.3.11.
2. התנגדותו של ב"כ המבקשת להצעת החלופה אינה ברורה שהרי בהותרת הצו למניעת דיס פוזיציה בנכסים נשוא הבקשה יש כדי להבטיח את מטרת העיקול הזמני המבוקש שהיא "...למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פירעון החוב על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים...".
בהתאם להחלטתי מיום 26.9.11, הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות מטעם הצדדים.
במסגרת הערעור שבפני עותרים המערערים לביטולה של החלטת הרשם בנימוק לפיו אין בחלופת העיקול שהוצעה על ידי המשיבים די על מנת להבטיח סכום התביעה העומדת ע"ס של 1,049,219 ₪. כן מוסיפים המערערים וטוענים כי שגה הרשם עת קיבל את הערכת המשיבים לנכס המקרקעין נשוא העיקול. (ראה הנימוקים שפורטו על ידי המערערים במסגרת סעיף 20 הודעת הערעור). עוד טוענים המערערים כי הגיעו לידיעתם ממצאים חדשים המצדיקים מינוי כונס נכסים זמני על נכסי המשיבים.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי דינו של הערעור להתקבל, באופן שהתיק יוחזר לדיון בפני הרשם המטפל, כפי שיפורט להלן.
מהמסמכים שבפניי עולה התמונה הבאה:
מטעם המערערת הוגשה תביעה כספית כנגד המשיבים בסך 1,049,219 ₪.
בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המערערת בקשה להטלת עיקולים במעמד צד אחד אצל 24 מחזיקים אשר פורטו על ידה במסגרת בקשת העיקול.
ביום 24.3.11, ניתנה החלטת הרשם גבאי לפיה לא מצא לנכון לדון בבקשה במעמד צד אחד והורה על העברתה לתגובת המשיבים. במסגרת סעיף 3 להחלטה זו קבע הרשם כי: "עד למתן החלטה בבקשה, לא תעשה כל דיס פוזיציה בנכסים נשוא הבקשה. למען הסר ספק מובהר בזאת כי צו זה מוגבל לסכום התובענה. הצו לא יחול על חשבונות בנק ביתרת חובה. לביטול הצו המשיבים רשאים להציע חלופה הולמת להבטחת סכום התובענה".
ביום 12.4.11, ניתנה החלטה נוספת על ידי הרשם לפיה: "על מנת לחסוך בדיונים ארוכים, בהליכים מיותרים ובהוצאות מרובות יודיעו המשיבים, האם יש באפשרותם להציע חלופה הולמת לעיקול הזמני המבוקש".
לאחר שהוגשו מטעם המשיבים כתבי טענות בקשר עם הצעתם לחלופת העיקול וכן לאחר שהוגשו תגובות המערערת , במסגרתן הביעה התנגדותה לחלופות המוצעות, ניתנה החלטת הרשם נשוא הערעור שבפניי.
בנסיבות האמורות, כפי שפורטו לעיל, ולנוכח התנגדותה של המערערת לחלופת העיקול (ולנוכח הנימוקים שהועלו על ידה בעניין זה), דומני כי נכון וראוי היה לקיים דיון בפני הרשם במסגרתו היתה נבחנת ראשית לכל השאלה האם בכלל ישנה בקשת העיקול והאם מתקיימים התנאים הקבועים בדין לשם הטלתו. ככל שהתשובה לשאלה זו היתה חיובית או אז היה נערך דיון בבקשת המשיבים להמרת העיקול.
לא ניתן להתעלם מטענות המערערת לפיהן אין די בחלופת העיקול כפי שהוצעה על ידי המשיבים ואושרה על ידי הרשם בהחלטתו, כדי להבטיח את סכום התביעה. נכון הוא כי נטל השכנוע בבקשת העיקול הזמני רובץ על המבקש – קרי על המערערת, אולם במסגרת בקשת נתבע להמרת העיקול, על הנתבע להציע נכסים שווי ערך, על מנת להמיר בהם את העיקול המקורי, וכן עליו להסביר מדוע דרושה המרה זו – או אז יצא ידי חובת השכנוע. (ראה בעניין זה בספרו של א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, בעמ' 555 והאסמכתאות שם).
המערערת מעלה כאמור במסגרת ערעורה טענות שונות בנוגע לשווי של נכס המקרקעין.
בנקודה זו אציין כי נכון הוא כי ככל שמבקשת המערערת לטעון שאין די בבטוחה המוצעת, מוטלת עליה נטל ההוכחה, אלא שקודם לכך, ובמסגרת הבקשה להמרת העיקולים, מוטל על המשיבים להראות כי החלופה המוצעת הינה שוות ערך לנכסים שעוקלו. כך למשל, ככל שהיה מתקיים דיון בעניין זה במעמד הצדדים, בפני הרשם , היתה בידי המערערת האפשרות לחקור את השמאי אשר נתן את חוות הדעת מטעם המשיבים בדבר שווי נכס המקרקעין ולסתור טענותיו, כפי שביקשו לעשות כן במסגרת ערעורם בפניי.
יובהר כי אין בדברים האמורים כדי לגרוע מההלכה לפיה אין בידה של המערערת – התובעת, זכות קנויה לעיקולו של נכס מסוים מנכסי הנתבעים - משיבים.
בכל הנוגע לטענות המערערת הנוגעות למינוי כונס נכסים זמני, הרי שסעד זה אינו בסמכות רשם וכן אינו מעניינה של ערכאת הערעור. על המערערת להפנות בקשתה בפני השופטת הדנה בתיק העיקרי, כפי שאף הורה לה הרשם בהחלטתו מיום 7.11.11.
