בריזמן ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון ואח'

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 18.7.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים. (להלן: "פסק הדין"). ביום 10.11.13 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין (להלן: "הבקשה").

לטענת ב"כ המבקשים, בית משפט קמא ביסס את החלטתו על סמך מסמך הנושא כותרת "הסדר חוב – שנערך ונחתם בירושלים ביום 17.6.09" (להלן: "מסמך הסדר החוב"). לדבריו, קיים חשד כי חתימות המבקשים על נייר זה הועלו ללא ידיעתם וללא נוכחותם. לטענתו, בית המשפט נתן גושפנקא לטענת הבנק, לפיה אזרחים שנתנו ערבות כספית מוגבלת בסכום, מנועים מלהתגונן מפני תביעת המשיב 1 נגדם, הואיל "וויתרו" כביכול מראש על זכותם הטבעית והחוקית להתגונן מפני תביעה שכזו. בהתחשב בהתנהלותו הבלתי ראויה של המשיב 1, נראה לב"כ המבקשים כי יש לערעור סיכויים טובים להתקבל. לדבריו, הייתה הצעה כתובה מצד המבקשים לניהול משא ומתן עם המשיב 1 להגעה הסדר פשרה, הצעה שהמשיב 1 לא דחה אלא התעלם ממנה, ובכך "הרדים" את המבקשים עד אשר חלף מועד הערעור, ומיד לאחריו, פתח בהליכי הוצאה לפועל. לדעתו, יש בדבר כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד.

לטענת ב"כ המשיב 1, פסק הדין הומצא לידי ב"כ המבקשים ביום 4.8.13 וזאת כאמור בתצהירו של המבקש 1. לאור זאת, ברי כי המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 15.10.13. היות והבקשה שלפנינו הוגשה רק ביום 10.11.13, נהיר כי חלפו 26 ימים מהיום האחרון שבו ניתן היה להגיש ערעור. לדבריו, המשיב 1 לא "הרדים" את המבקשים ולא אץ לפתוח תיק הוצאה לפועל, אלא חיכה עד להפיכתו של פסק הדין לחלוט. לטענתו, על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בידן, מתוך עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבולות להתמשכות ההליכים, ולכן למשיב 1, ישנה ציפייה והסתמכות שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב, בנוגע לפסק דין שבו זכה. יתר על כן, נטען כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעובדות שנקבעו בערכאת קמא, מה גם, שהטענות הנטענות היום, לא נטענו בבקשת רשות להגן, חרף העובדה שהמבקשים היו מיוצגים על ידי עורך דין. לפיכך, ברי כי הטענה בדבר זיוף כביכול של חתימותיהם, המועלית לראשונה, דינה להידחות. לא הייתה שום כוונה להטעות את המבקשים, ובוודאי שלא להתנות על הוראות חוק הערבות. לאור זאת, יש בכך כדי להראות כי אין בפי המבקשים הגנה, ולא סיכויים לכך שערעורם יתקבל.

ב"כ המבקשים טען בתגובה כי קיים "טעם מיוחד" נוסף להארכת המועד הוא העובדה שבעת הכנת והגשת הערעור, היה המבקש 1 טרוד בטיפול חמו, שהיה חולה במחלה סופנית ושנפטר ביום 29.10.13. בתצהירו, ציין המבקש כי המשפחה ישבה "שבעה" בביתו, בתקופה שבין יום 29.10.13 לבין יום 4.11.13.

ב"כ המשיב 1 טען מנגד כי אין בתצהיר הנוסף שהוגש כדי להועיל למבקשים, קל וחומר, למבקשת 2, שכן העובדות מתייחסות אך ורק למבקש 1. לטעמו, המבקש עושה שימוש ציני בעובדה שחמו נפטר על מנת לקדם את מטרתו, אך על פניו, ברור הוא שאין מדובר ב"טעם מיוחד". המבקשת לא פירט את מהות הטיפול, אופיו ומשך הזמן שהוקדש למנוח במשך היום ולאיזו תקופה, ולכן אין מקום לקבל נימוק זה. לו "הטיפול" במנוח היה במידה כזו, המונעת מן המבקש 1 מלטפל בהגשת הבקשה , הרי שהיה זה הנימוק הראשון שהיה מובא בפני בית המשפט, ברם, הדבר לא נעשה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי בית המשפט רשאי להאריך מועד או זמן שנקבעו בחיקוק אם התקיימו "טעמים מיוחדים".

לעניין השאלה מהו "טעם מיוחד" קבעה הפסיקה בע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (10.8.10), כאמור:

"עקרון מרכזי בדיני הארכת המועד הוא בחינת טעמיו של מבקש הארכה במשקפי האילוץ והכורח. משמע: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada נ' ריינהולד, פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל)."

במקרה דנן, היות ולטענת ב"כ המשיב דבר פסק הדין הומצא לו ביום 4.8.13, ברי כי המועד האחרון להגשת הערעור, היה ביום 23.10.13, וזאת בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת סוכות. בפועל, הוגשה הבקשה ביום 10.11.13, לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור. עיון בטענות ב"כ המבקשים, לעניין הסיבות שהביאו לעיכוב בהגשת הבקשה מעלה כי אלו אינן יכולות להיחשב בגדר "טעמים מיוחדים".

במה דברים אמורים?

טענת המבקשים לפיה הם הציגו בפני המשיב 1 הצעה להסדר פשרה, בעקבותיה "הרדים" אותם המשיב 1 בהתעלמותו, אין לה כל אחיזה, שכן לו רצו, יכלו המבקשים מחמת הזהירות, להגיש את הבקשה, עובר למועד האחרון להגשת הערעור. לאור האמור, ברי כי אין מדובר בנסיבות חיצונית שלמבקשים לא הייתה שליטה עליהן, שכן המבקשים יכלו לפעול להבטחת זכויותיהם, אך בחרו שלא לעשות כן בזמן.

אשר לנסיבות המצערות אותן ציין המבקש 1. המבקש 1 לא הסביר מדוע הוא לא הורה לבא כוחו לפעול בשמו להגשת הבקשה, וכן לא ברור מדוע המבקשת 2 לא פעלה אף היא לשם הגשת הבקשה. על כן, נראה שאף במקרה זה, מקור השיהוי נבע מבעלי הדין עצמם, שבחרו להשתהות בפנייתם לבית המשפט, ונהיר כי הדבר היה בשליטתם.

לאור האמור, נחה דעתי, כי אין מתקיימים בענייננו "טעמים מיוחדים" המצדיקים את הארכת המועד להגשת הערעור, והבקשה אפוא, נדחית.

ניתנה היום, ז' טבת תשע"ד, 10 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם