ברזל ואח' נ' מוסדות ברסלב נחמת ציון, ירושלים ואח'

החלטה

מבוא

בפני מספר בקשות מקדמיות הממתינות להכרעה. מלכתחילה העדפתי להמתין עם מתן ההחלטה בבקשות אלה עד לתום הדיון בבקשת הנתבעים מס' 1-2 לעיכוב הליכים. משזו נמחקה ולאחר שהוגשה הודעה מוסכמת ולפיה מבוקש שתינתן החלטה בבקשות התלויות ועומדות הגיעה העת להידרש לבקשות השונות. טרם בחינת הבקשות אתייחס בקצרה לטענות העיקריות בכתבי הטענות.

התביעה

הנתבעת 1 (להלן: "הקהילה") הינה עמותה רשומה אשר נוסדה למטרות הקמת ישיבה וכולל לבעלי תשובה, הפצת תורה ויהדות בקרב רחוקים. עמותה זו ידועה גם בכינוי קהילת "שובו בנים", ההולכת בדרכו של רבי נחמן מברסלב, ומונהגת על ידי הרב אליעזר ברלנד, אביו של הנתבע 2 (להלן:"ברלנד"). ברלנד עצמו הינו אחד ממנהלי הקהילה (הנתבעים מס' -2 ייקראו להלן: "הנתבעים"). התובעים הינם בני זוג החברים בקהילה מזה שני עשורים.

תביעתם של התובעים כנגד הנתבעים הועמדה על סך של 12,028,000 ₪, והיא נשענת על טענתם שנכסים וכספים שהיו בבעלותם נלקחו מהם שלא כדין, תוך הפעלת לחץ נפשי ואלימות פיזית וחברתית כנגדם. לטענתם עמד ברלנד בראש קבוצת אנשים שאותם הם מכנים "המושכים בחוטים", ואשר שולטים באופן מוחלט בחיי הקהילה ובהתנהלותה. במסגרת זו נטען על ידי התובעים כי אולצו לחתום על מספר הסכמים אשר במסגרתם העבירו נכסים רבים שבבעלותם לידי הנתבעים - וזאת מבלי שהבינו את משמעות הדברים, ותוך שהופעלו עליהם לחצים כבדים ואלימים לעיתים המגיעים לכדי כפייה, עושק וניצול מצוקתם. כן טוענים התובעים כי ההסכמים האמורים הינם בלתי חוקיים ונוגדים את תקנת הציבור, ולחלופין הופרו בחוסר תום לב מצד הנתבעים. לאור האמור עותרים התובעים לכך שבית המשפט יצהיר על בטלותם של ההסכמים וישיב לידיהם את הנכסים שנלקחו מהם שלא כדין, הכוללים מספר דירות בירושלים וכן נכס באומן שבאוקראינה (המכונה "הבנק"). נכסים אלה היו רשומים על שמם של התובעים או שהייתה להם זיקה או זכות חוזית כלשהי ביחס אליהם. בנוסף נתבע תשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בנכסים וכן פיצוי עבור הנזק הלא ממוני.

הנתבעים טוענים מצדם כי התביעה הינה בגדר ניסיון פסול לסחוט כספים שלא כדין, וכי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים הינם תקפים, קוימו על ידי הצדדים ולא נפל בהם כל פגם. הנתבעים מכחישים את הטענות ללחץ כלשהו שהופעל על התובעים, ומפרטים את הרקע לחתימת ההסכמים, אשר לטענתם נבעו מתוך ניסיונם לסייע לתובע 1 (להלן: "התובע") להיחלץ מחובות שצבר בשל התנהלותו הכספית. הנתבעים האחרים, אשר כל אחד מהם נקשר לפרשה זו באופן אחר, מעלים טענות ספציפיות בכל הנוגע ליחסיהם עם התובעים – כל אחד בהקשר לנכס הרלוונטי לתביעה כלפיו.

הבקשות שלפני הינן כאמור בקשות מקדמיות, אשר נבחן אותן עתה אחת לאחת.

בקשת הנתבעים 9-10 להבטחת הוצאות ולהפרדת הדיון (בקשה מס' 4)

הנתבעים 9-10 (להלן: "נחשון") מחזיקים ורשומים כבעלי דירה ברח' הרב בלוי בירושלים (המכונה בכתב התביעה ותכונה להלן:"דירת נחשון"). הדירה הייתה בבעלותם של הנתבעים 5-6, בני הזוג יוספי (להלן: "יוספי"), ולטענת התובעים הם רכשו מיוספי את הזכויות בדירה במסגרת עסקת חליפין שערכו עמם. אותה עסקה כללה את החלפתה של דירת נחשון בדירה המכונה בכתב התביעה "דירת אילוז". לאחר שהתובעים רכשו את דירת נחשון, הם השכירו אותה לנחשון במשך מספר שנים. בכתב התביעה מתואר כי במקביל שעבדו יוספי את הדירה לנתבע 4 במסגרת הסכם הלוואה, וכי "יד נעלמה" מחקה את הערת אזהרה שהייתה רשומה לטובת התובעים. בהמשך לכך נכתב כי בהסכם שנכרת בין הצדדים וכונה בכתב התביעה "הסכם לונדון" אולצו התובעים לוותר על הדירה בשל לחצם של הנתבעים. דירת נחשון נמכרה בסופו של דבר לנחשון באמצעות הנתבע 4, ולפיכך במסגרת כתב התביעה מבוקש כי יינתן פסק דין המצהיר שדירה זו עודנה בבעלות התובעים ולא בבעלות נחשון, כי ההסכמים שנעשו בקשר לדירה זו בטלים מחמת כפיה ועושק, מרמה, הטעיה וכן מאחר והם עומדים בסתירה לתקנת הציבור. כן נדרש, בין היתר, כי נחשון יחויבו בדמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה.

נחשון טוענים כי הם אינם שייכים לחסידות ברסלב ואינם קשורים לסכסוך שפרץ בין הצדדים, וכי כל זיקתם למחלוקת היא בכך שרכשו את הדירה - פעולה שנעשתה בתום לב ובתמורה. עוד מוסיפים וטוענים נחשון, כי התובע הציג לנחשון את הנתבע 4 כ"בעל הבית" שלהם והלה אף הציג ייפוי כוח על כך שהוא הבעלים – בעקבות דרישתם של נחשון, כך נטען, אף החזיר התובע לנחשון חלק מדמי השכירות. כן נטען כי התובע ביטל בעצמו את הערת האזהרה על הדירה (וחתם על טופס בקשת המחיקה), ואף הצהיר לאחר מכן שאין לו כל תביעות בקשר אליה באמצעות מסמך שאומת על ידי עו"ד כץ. התובע אף לא פנה לנחשון בטענה באשר לזכויותיהם בדירה, על אף שהמכירה לנחשון נעשתה עוד בשנת 2003. לתובעת 2 אין ולא היו מעולם, לטענת נחשון, כל זכויות בדירה. במקביל הגישו נחשון הודעת צד ג' כנגד הנתבעים 4-6 וכן כנגד אברהם גטר בשל מעורבותם בהליך המכירה של דירת נחשון, או בשל היותם ערבים להתחייבויות נחשון מכוח הסכם המכירה.

בבקשה שלפני דורשים נחשון כי התובעים יפקידו ערובה להבטחת הוצאותיהם, שכן לטענתם סיכויי התביעה כנגדם נמוכים ביותר ואילו ההוצאות הצפויות להם הן גבוהות מאד, בהתחשב בסכום התביעה ובמספר הנתבעים הרב המעורב בה, ובעובדה שנכפה עליהם גם ניהול הליך כנגד צדדים שלישיים בגינה. בעניין זה מציינים נחשון אף את העובדה כי התובעים קיבלו פטור מאגרה, באופן אשר אפשר להם להפריז בסכום התביעה ולהוסיף נתבעים נוספים ככל העולה על רוחם. הם מפנים לכך שנלמד מתצהירם של התובעים במסגרת הבקשה לפטור מאגרה שלא יוכלו לשלם לנחשון את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתם.

בקשה נוספת שהעלו נחשון היא להפרדת הדיון בעניינם מהדיון בעניינם של יתר הנתבעים, מאחר והסכסוך בינם לבין התובעים הינו ממוקד וקטן היקף ביחס לתביעה כולה, וקיום הדיון במשותף יגרום להם להוצאות גבוהות יותר ללא הצדקה. לבסוף נדרש כי התובעים יציינו את כתובתם בכתב התביעה בהתאם לתקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

התובעים טוענים בתגובתם כי יש לדחות את הבקשה. לטענתם המסמכים שצורפו לתגובת נחשון, בהם חתום התובע לכאורה על הבקשה למחיקת הערת אזהרה ועל הצהרה כי דירת נחשון אינה שייכת לו, הינם מזויפים במובן זה שהתובע הוחתם בזמנו על מסמכים ריקים בתקופה בה היה נתון להשפעתם ושליטתם של "המושכים בחוטים". לטענת התובעים, עורך הדין שאימת לכאורה את חתימתו של התובע לא פגש התובע מעולם ואותו עורך דין אף הודה בכך. עוד נטען כי בהטלת חובת הפקדת עירבון יהיה משום פגיעה קשה בזכות הגישה שלהם לערכאות. באשר לסיכויי ההליך, טוענים התובעים כי לתביעתם סיכוי רב להתקבל, שכן תגובת נחשון מלמדת שהם אינם יכולים להיחשב כמי שרכשו את הדירה ונהנים מהגנתה של תקנת השוק הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: זאת משום שלא הסתמכו על המרשם אלא על מסמכים אחרים, לא היו תמי לב מאחר שידעו על זיקת התובע לדירה, ואף לא שילמו את מלוא התמורה על הדירה. נחשון אף לא טרחו לברר מעולם את מצב הדברים עם התובע עצמו אלא רק עם אנשים אחרים, כגון הנתבע 4 ועו"ד כץ, ובנסיבות אלה אף סביר להניח כי ידעו, או לפחות היו צריכים לדעת, על הנזק הנגרם לתובעים ועל הקנוניה שנעשתה נגדם. עוד מכחישים התובעים את הטענה לפיה החזיר התובע לנחשון חלק מדמי השכירות, וטוענים כי לא היו דברים מעולם. התובעים מטעימים גם כי עצם הגשת הודעת צד ג' על ידי נחשון מלמדת על סברתם כי להליך כנגדם סיכויים משמעותיים להתקבל.

לעניין הפרדת הדיון טוענים התובעים כי התביעה כלפי נחשון היא חלק מהמכלול השלם, באופן המחייב את השארת העיסוק בדירה זו במסגרת התובענה.

בתשובתם מכחישים נחשון את הטענה כי המסמכים שצורפו הינם מזויפים, ואף את יתר הטענות שנטענו ביחס לעמידת נחשון בתנאים הנדרשים לתקנת השוק. בעיקר מציינים נחשון את העובדה כי אין זה ברור מדוע התובעים כלל לא טרחו לפנות לנחשון, שעה שידעו במשך שנים רבות כי הדירה נמכרה להם.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, למעט הבקשה לפירוט כתובתם של התובעים.

זכות הגישה לערכאות הינה זכות בעלת מעמד מיוחד, כפי שנקבע בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נגד קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577, עמ' 631 (1997):

"....זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכן אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט".

בשל חשיבותה של זכות זו, ניכרת המגמה בחקיקה ובפסיקה לאפשר לזקוקים לכך להביא את עניינם בפני בית המשפט, ולהסיר מהם מכשולים פרוצדוראליים שונים הכרוכים בכך. כך למשל, מאפשרת תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, לבעל דין הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, לקבל במקרים המתאימים פטור מאגרת בית משפט, וזאת על מנת שלא לסגור את שערי בית המשפט בפני מעוטי היכולת – על אף ההנחה שכל הליך משפטי מחויב באגרה (השוו למשל בשג"ץ 4748/06 שלמה שקד נ' רוית תפוחי, פסקאות 3-4, 14 (2.8.06)).